סולו, בשותף או כחלק מלהקה?
בסולו, למרות שאני מספר כאן על המלצה מיד שנייה (מאחר ועדיין לא הצלחתי למצוא את הדיסק בעצמי), Splendido Hotel של דיאמולה. לפי הבחור שהמליץ לי (נטע, אני מדבר על אהרון אהובך
) מדובר על אלבום שמצליח לשלב הכל מהכל, ג'אז, קלאסי, סולואים ארוכים עם נגיעה אתנית (מה שתכלס הפך להיות החתימה של דיאמולה) וגם נגיעות של רוק ואפילו מטאל. לפי עוד כמה מקומות באינטרנט שבדקתי זה נראה בהחלט מולץ אבל אם יש לך כוח לחכות אז אני אודיע לך מה דעתי אחרי שמיעה. יש גם את האלבום ההופעה החיה (טוב, לא כולו הופעה חיה, חוץ מהקטע האחרון), Friday Night in San Francisco, שבו מתקבצים להם שלושה מהוירטואוזים עלהגיטרה בעולם הג'אז, אל דיאמולה, פאקו דה לוסיה וג'ון מקלפ'ין (כן, ההוא ממאווישנו), שלושתם נותנים כאן בגיטרות קלאסיות ואקוסטיות בניחוח ספרד (יש כאלה שבשבילם זה מספיק כדי לרוץ ולקנות את זה), מה שכן אפשר לראות שהשיתוף פעולה הזה בין השלושה רק עושה להם טוב ובאמת מוציא מהם את הטוב שבהם, ההופעה עצמה היא מ1980 אבל הם הוציאו עוד אלבום ביחד (אולפן הפעם) עם אותה עטיפה ב1996 גם הוא מומלץ מאותן סיבות שהזכרתי קודם. האלבום הזה גם די נפוץ ככה שלא אמורה להיות בעיה לקנות אותו. אל דיאמולה היה גם חבר בלהקת Return To Forever שלב מסויים (הוא התחיל כשהוא היה בן 18, כבוד), וכאן גם הקשר הכי טוב לרוק שתמצא כי אחרי הכל, זו להקת ג'אז-רוק לשמה (ואחת האהובות עליי למעשה), מתוכה אני ממליץ לך לנסות את No Mistery, שמשלב יופי של פ'אנק וגיטרה רוקיסטית של אל דיאמולה. האלבום Romantic Warrior מצליח לשלב עם מה שהזכרתי קודם גם טיפה את אווירת הרנסאנס (התקופה, לא הלהקה) גם בעטיפה ובמיוחד בנגינה של צ'יק קוריאה שלפעמים נכנס עמוק מדי למוזיקה קלאסית מהתקופה הבארוקית עם דווקא המון השפעות מקרימזון ויס. ההרכב הזה של Return To Forever מעולה בגלל שבאמת כל אחד מהנגנים שם מעולה בפני עצמו וזו היתה תקופה שאף אחד מהם לא התפרסם יותר מדי (חוץ מצ'יק קוריאה אבל הוא נתן לחבר'ה להתבטא) ככה שיצא שכל אחד מביא את ההשפעות שלו אבל עדיין יש כאן שיתוף פעולה יוצא מהכלל וגם את אחת מחטיבות הקצב הטובות ביותר לדעתי (סנטלי קלארק את לני וויאט).