אלף לילה ולילה

[המסעדה הניידת]

אלף לילה ולילה

(ואני אמא של שחרזדה) הילדה שלי בת שש וחצי, וממציאה סיפורים. זה התחיל לפני שנה בערך. קשה מאוד לעלות עליה, מאחר שכמו שקרנים מומחים, היא מערבת בדיון במציאות. בשנה שעברה, כשסיפרה לי ברצינות רבה איך נסעה עם הגן שלה לראות סרט, ותיארה בפירוט את הסרט, האוטובוס, אולם הקולנוע והכיבוד, ואף ציינה שההקרנה התקיימה בישוב סמוך שלא ידעתי שהיא יודעת את שמו, אמרו לי שהיא ממציאה מפני שהיא רוצה שנאפשר לה לנסוע בהסעה (היינו מסיעים אותה ומחזירים אותה, עניין של פרנויה קלה). אבל לפני שבוע, למשל, היא סיפרה שהמחנכת (כיתה א') כעסה ושלחה אותה למנהלת, מפני שלא חזרה לשיעור של מורה אחרת בזמן (ירד גשם, היא הלכה לשירותים בקצה השני של ביה"ס, נרטבה ונכנסה לכיתת האם שלה עד שהגשם ייפסק). לא התרגשתי כשסיפרה, אבל הלכתי לדבר עם המחנכת אתמול, ומתברר שלא כעסו עליה, ובטח לא שלחו למנהלת, רק הסבירו לה שהמורה האחרת דאגה לה שלא הגיעה, ונאלצה לשלוח מורה שלישית שתחפש אותה. זה לא שהיא רצתה שישלחו אותה למנהלת ויכעסו עליה. מה יהיה? אני לא רוצה לעמת אותה עם הסיפורים שלה, או לומר לה שהיא שקרנית. אבל המצב הזה מבלבל. ומביך - תארו לעצמכם שהמורה/גננת פותחת עליכם עיניים בפליאה, "מה פתאום?!"...

 

[irisgh]

מעניין

אבל אני זוכרת את עצמי משקרת עד לפחות כיתה ד'. אני סיפרתי איך תפסתי גנבים, והשכן, בן גילי, סיפר איך הוא עשה משהו דומה, והתחרנו. ואני חייבת להגיד לך שתוך כדי הסיפור האמנתי במה שסיפרתי! איך אבדו להם הזמנים הללו..

 

[אמא של ים]

בחיי שהייתי הנסיכה האבודה של

הולנד (למה הולנד? כי הוריי היו שם באותה שנה ואהבתי מאוד את הכובע והנעליים שהביאו לי משם D-: )... וברצינות - אולי זאת דרך למשוך תשומת לב? לעורר טריגרים אצלך? ספרתי פה פעם שהבת שלי נהגה לספר לי כל יום שאף אחד לא משחק איתה בגן, ומבירור עם הגננת ועם חברות פטפטניות של הילדה

גיליתי שלא דובים ולא יער. שיש לה חיים חברתיים עשירים בגן. אבל אחרי מחשבה גם הבנתי שכשהיא הייתה אומרת לי את זה, זה היה אצלי בבחינת "שולה עזבי הכל" ומיד הייתי מפנה לה זמן ומתעניינת. לעומת מצב שבו לא הייתה אומרת את זה ואז הייתי נכנסת הביתה, נשיקות חיבוקים, מתארגנת ורק אז מתפנה אליה...

 

[נעה גל]

אני חושבת על ההודעה שלך

זה יקח לי קצת זמן. ככה סתם משליפה - הסיפור על המנהלת. אולי היא מספרת לך את מה שהיא חשבה שיקרה, מה שהיא פחדה ממנו (וזה מתאים גם לסיפור הראשון - היא סיפרה את מה שהיא רצתה לעשות)? אז בטח השאלה שלך תהיה אז למה לכל הרוחות היא צריכה לספר לי סיפורים? אני לא יודעת. אבל לפעמים ילדים ממציאים כל מיני תיאוריות. אני אתן לך דוגמא קצת לא קשורה אבל משום מה נזכרתי בה. אם אנחנו נמצאים בבית של מישהו אחר והבת שלי צמאה במקום להגיד "אני צמאה" היא יכולה להגיד משהו כמו "תמיד שאני אוכלת קרקר יש לי הרגשה מוזרה כזו בגרון". טוב, אני עדין חושבת על ההודעה שלך.

 

[אמא שרון]

מן רמז עבה שכזה ../images/Emo6.gif

זה החזיר אותי שנים אחורה. יש לי ידיד (שהוא מהאנשים שלפני שהם פותחים את הפה אתה כבר גמור מצחוק, ככה, רק מהג'סטות), שהיה אצלינו פעם. הכנתי תה לכולם, אחרי השלוק הראשון הוא שואל אותי: תגידי, יש לך איזה משהו לייבש את הגרון לפני התה?

 

[הגקסונית]

נצל"ש ../images/Emo32.gif

מישהו יודע איפה אני יכולה למצוא את הציורים של תפוז (בתמונה המצורפת). ואם יש למישהו לינק בקשה- אני אשמח!

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם נעה שבכל זאת

הסיפורים שלה מבטאים רצונות שלה או מחשבות שלה. אם את יודעת שהדברים האלה לא קרו במציאות, את יכולה לומר לה, למשל, "פחדת שישלחו אותך למנהלת כי איחרת לשעור" או "היית מאד רוצה לנסוע בהסעה עם כל הילדים". אני מבינה שהרבה פעמים את יודעת את ההבדל בין הסיפור למציאות רק בדיעבד, ואז השיחה הזו כבר קצת פחות רלוונטית (אם כי לא בטוח בלתי אפשרית). אני מסכימה איתך שאין טעם לעמת אותה עם ההבדל בין הסיפור למציאות, וגם לא לומר לה שהיא שקרנית, מה גם שאני לא חושבת שהיא שקרנית - אני באמת חושבת שהיא מצאה דרך לספר לך את המאוויים והחששות שלה. אולי היא חושבת שאם היא תגיד לך "אמא, אני רוצה לנסוע עם הילדים מהגן בהסעה" את תתחילי להסביר לה למה זה מסוכן ועדיף שאתם תסיעו אותה, אבל זה לא ההסבר שהיא רוצה - היא רוצה לנסוע בהסעה, או לפחות הכרה ברצון הזה שלה מצדכם.