הדבורה מאיה
New member
אלן שלי....
לא מצליחה לנוח אז באתי לכתוב לך. אתמול הייתי בשיחה אצל הפסיכולוגית...והיא טוענת שכל כמה שקרה, לא קרה באשמתי. אני לא יודעת... מצד אחד - אני יודעת שאין לי שליטה על הכל. ושאף פעם לא הייתה לי וגם לא תהיה. מצד שני - ובכן...יש לי תחושה רעה לגבי זה. כאילו שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי. ואני יודעת שאף פעם לא תהיה לי תשובה אמיתית, אם זה נכון או לא. ואני צריכה לחיות עם זה.... אחר כך המשכנו לבית החולים. ובכן...אתה בטח היית קצת כועס עלי. אבל אתה לא. משם נסענו לשבת ליד הים...במקום שבו תמיד ישבנו. אבל האבן שאנחנו יושבים עליה לא הייתה...הזיזו שם הכל. כמו שהזיזו אותך. לא חשבתי שישנו שם משהו...כל כך הרבה פעמים ישבנו שם. אבל גם לא חשבתי שישנו את העובדה שאתה פה איתי. אבל היא השתנתה...ואתה לא כאן. וגם לא תהיה. משם....לבית שלך. דיברנו קצת - אמא שלך ואני. וראיתי מכתבים ששלכו למשפחה...אחרי... רק אתה חסרת שם. צוחק...מחייך...מחבק... אתה חסר כל כך. ובערב - טקס יום השואה. ואז ניפתחו כל הסכרים שעצרו אותי כל היום. ויצאו להן כמה דמעות...ואחר כך, בחדר, לבד... יצאו עוד. בלעדיך. ובלילה...הייתי הרוגה אבל לא הצלחתי להרדם. ואתה יודע שדיברנו...ואמרתי לך כמה הייתי רוצה שתחבק אותי עכשיו. אבל אתה לא. ובבוקר...הלכתי לעבוד. הילדים עשו לי טוב...למרות שלא שכחתי אותך לרגע. ובכלל, יום הזיכרון. הרבה זכרונות. המון. יפים וכואבים. והנה...אני פה...ליד המחשב. בורחת קצת מהכאבים הפרטיים שלי. אני אוהבת את זה כל כך...אבל גם לא קל לי. משהו עומד לי בגרון ולא רוצה לרדת. ואני גם לא יכולה לנסח את זה במילים... אבל זה שם. ולא הולך. לא כמוך. אוהבת אותך כל כך... מתוקה.
לא מצליחה לנוח אז באתי לכתוב לך. אתמול הייתי בשיחה אצל הפסיכולוגית...והיא טוענת שכל כמה שקרה, לא קרה באשמתי. אני לא יודעת... מצד אחד - אני יודעת שאין לי שליטה על הכל. ושאף פעם לא הייתה לי וגם לא תהיה. מצד שני - ובכן...יש לי תחושה רעה לגבי זה. כאילו שיכולתי לעשות יותר ולא עשיתי. ואני יודעת שאף פעם לא תהיה לי תשובה אמיתית, אם זה נכון או לא. ואני צריכה לחיות עם זה.... אחר כך המשכנו לבית החולים. ובכן...אתה בטח היית קצת כועס עלי. אבל אתה לא. משם נסענו לשבת ליד הים...במקום שבו תמיד ישבנו. אבל האבן שאנחנו יושבים עליה לא הייתה...הזיזו שם הכל. כמו שהזיזו אותך. לא חשבתי שישנו שם משהו...כל כך הרבה פעמים ישבנו שם. אבל גם לא חשבתי שישנו את העובדה שאתה פה איתי. אבל היא השתנתה...ואתה לא כאן. וגם לא תהיה. משם....לבית שלך. דיברנו קצת - אמא שלך ואני. וראיתי מכתבים ששלכו למשפחה...אחרי... רק אתה חסרת שם. צוחק...מחייך...מחבק... אתה חסר כל כך. ובערב - טקס יום השואה. ואז ניפתחו כל הסכרים שעצרו אותי כל היום. ויצאו להן כמה דמעות...ואחר כך, בחדר, לבד... יצאו עוד. בלעדיך. ובלילה...הייתי הרוגה אבל לא הצלחתי להרדם. ואתה יודע שדיברנו...ואמרתי לך כמה הייתי רוצה שתחבק אותי עכשיו. אבל אתה לא. ובבוקר...הלכתי לעבוד. הילדים עשו לי טוב...למרות שלא שכחתי אותך לרגע. ובכלל, יום הזיכרון. הרבה זכרונות. המון. יפים וכואבים. והנה...אני פה...ליד המחשב. בורחת קצת מהכאבים הפרטיים שלי. אני אוהבת את זה כל כך...אבל גם לא קל לי. משהו עומד לי בגרון ולא רוצה לרדת. ואני גם לא יכולה לנסח את זה במילים... אבל זה שם. ולא הולך. לא כמוך. אוהבת אותך כל כך... מתוקה.