אלכסנדר הגדול
אל תחמיצו, פשוט אל תחמיצו את אריק אלכסנדר ודיוויד הייזלטין היום בז'ראר בכר בירושלים, או מחר ומחרתיים במוזיאון ת"א. הייתי אתמול בקמלוט. התייצבתי שם בהחלטה של רגע, בלי לדעת למה לצפות (אבל היי, בלאדות ג'אז, מה יכול להיות רע). הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על השניים הייתה בעלון של מוזיאון ת"א שראיתי כשהייתי שם באיזה סרט זניח. השניים מופיעים עם שי זלמן (המצויין. אני כ"כ רוצה ללמוד תופים
) וגלעד אברו, ויוצרים רביעייה שנשמע (ונראה) כאילו ניגנו יחד מאז ומעולם. ג'אז מיינסטרימי - בלי כל מיני קשקושים שהסתפחו לעולם הג'אז בשנים האחרונות, מכערים ומעכירים אותו - זורם, סווינגי, מהודק, חופשי. הכיף שהנגנים עושים על הבמה - כולל סמול-טוקים מחוייכים באמצע קטעים, שאיפה אפשר אם לא בג'אז (וזה כ"כ מתאים) - הכיף הזה גדול מדי להישאר על הבמה, והוא פשוט נשפך ויורד לקהל. בנוסף להייזלטין המצויין וההרמוניות המטמטמות שלו, אני מוכרח להגיד שלמרות שסקסופון הוא ככלל לא כוס התה שלי - אלכסנדר מטורף, ובמובן הכי חיובי של המילה. הבנאדם יודע לנגן, והוא הרשים אותי במיוחד ב-3 דברים - במנהיגות על הבמה (אל תשאלו אותי איך מודדים את זה. ככה וזהו), בעזרה לסולואים של הבס, באיזה תו-שניים שלא-ייאמן כמה הבדל הם עושים, ובסיומים המופלאים; כשהקטע נעצר על דומיננטה (וסליחה, סליחה ושוב סליחה על התיאורטיות הפלצנית), ואז יש קטע של אלתור עד האקורד האחרון. ובכן, אלכסנדר מותח ומותח את הדומיננטה הזו לנצח - ולא היה איכפת לי שיימשך עוד קצת . כי הדברים שהוא עושה שם זה כמו עוד קטע בתוך קטע - עולם אסוציאסציות משלו, ממלכה קטנה שהוא בורא. ואם יתמזל מזלכם והוא יצטט באחד הקטעים האלה את Santa Claus is Coming to Town - אז כמעט תרגישו שאתם בויליג' בניו-יורק. מופלא במיוחד היה some other time של ברנשטיין, ובהדרן (אותו הייזלטין ואלכסנדר מנגנים לבד) תתעקשו - ואל תוותרו להם - על Embraceble You הפנטסטי. יופי צרוף. אני מקווה רק שהזיכרון הגרוע שלי יהיה לצידי הפעם - כי אני מתכוון לקחת את ההופעה הזו איתי לעוד שנים ארוכות - אותה, ואת איך שהשניים ישבו בכיסא לידי בבר והרימו כוסית בסוף ההופעה. מובן שאזרתי אומץ ואמרתי להם מה ההופעה שלהם עשתה לי 2 הערות כמעט אוף-טופיק: 1. הגעתי בחצי שעה איחור (ב-21:00) ופחדתי שהפסדתי אולי חצי הופעה. ההופעה התחילה ביותר משעה וחצי איחור, ב-22:10. בין לבין ראיתי את הייזלטין הולך לשירותים לאיזה 25 דקות ופחדתי שאולי הוא חולה (אבל כמו שהוא הראה אח"כ - הוא סופר-בריא). שאלתי את הברמנית והיא אמרה ש"זה סטנדרטי, צריך לתת לאנשים זמן לאכול". אולי אני נאיבי, אבל נראה לי הגיוני הרבה יותר לפרסם את 22:00 כשעת תחילת ההופעה, ומי שרוצה לאכול שיבוא קודם (או שיאכל בזמן ההופעה בשקט. זה ג'אז). הסיפור הזה של איחורי הופעות בארץ (וזה רק בארץ במידה כזו) חייב להיפסק. אבל היי, השיטה הנוכחית בטח יותר כלכלית. 2. הקמלוט בהרצליה, בו הייתי אתמול בפעם הראשונה, נראה כמו מועדון ג'אז שבעליו פחדו ללכת את כל הדרך. כאילו, הוא מועדון ג'אז לכל דבר ועניין, מבחינת העיצוב והכול, חוץ מהעניין הקטן הזה, נו - אין בו מספיק ג'אז, ויש בו יותר-מדי לא-ג'אז.
אל תחמיצו, פשוט אל תחמיצו את אריק אלכסנדר ודיוויד הייזלטין היום בז'ראר בכר בירושלים, או מחר ומחרתיים במוזיאון ת"א. הייתי אתמול בקמלוט. התייצבתי שם בהחלטה של רגע, בלי לדעת למה לצפות (אבל היי, בלאדות ג'אז, מה יכול להיות רע). הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על השניים הייתה בעלון של מוזיאון ת"א שראיתי כשהייתי שם באיזה סרט זניח. השניים מופיעים עם שי זלמן (המצויין. אני כ"כ רוצה ללמוד תופים
) וגלעד אברו, ויוצרים רביעייה שנשמע (ונראה) כאילו ניגנו יחד מאז ומעולם. ג'אז מיינסטרימי - בלי כל מיני קשקושים שהסתפחו לעולם הג'אז בשנים האחרונות, מכערים ומעכירים אותו - זורם, סווינגי, מהודק, חופשי. הכיף שהנגנים עושים על הבמה - כולל סמול-טוקים מחוייכים באמצע קטעים, שאיפה אפשר אם לא בג'אז (וזה כ"כ מתאים) - הכיף הזה גדול מדי להישאר על הבמה, והוא פשוט נשפך ויורד לקהל. בנוסף להייזלטין המצויין וההרמוניות המטמטמות שלו, אני מוכרח להגיד שלמרות שסקסופון הוא ככלל לא כוס התה שלי - אלכסנדר מטורף, ובמובן הכי חיובי של המילה. הבנאדם יודע לנגן, והוא הרשים אותי במיוחד ב-3 דברים - במנהיגות על הבמה (אל תשאלו אותי איך מודדים את זה. ככה וזהו), בעזרה לסולואים של הבס, באיזה תו-שניים שלא-ייאמן כמה הבדל הם עושים, ובסיומים המופלאים; כשהקטע נעצר על דומיננטה (וסליחה, סליחה ושוב סליחה על התיאורטיות הפלצנית), ואז יש קטע של אלתור עד האקורד האחרון. ובכן, אלכסנדר מותח ומותח את הדומיננטה הזו לנצח - ולא היה איכפת לי שיימשך עוד קצת . כי הדברים שהוא עושה שם זה כמו עוד קטע בתוך קטע - עולם אסוציאסציות משלו, ממלכה קטנה שהוא בורא. ואם יתמזל מזלכם והוא יצטט באחד הקטעים האלה את Santa Claus is Coming to Town - אז כמעט תרגישו שאתם בויליג' בניו-יורק. מופלא במיוחד היה some other time של ברנשטיין, ובהדרן (אותו הייזלטין ואלכסנדר מנגנים לבד) תתעקשו - ואל תוותרו להם - על Embraceble You הפנטסטי. יופי צרוף. אני מקווה רק שהזיכרון הגרוע שלי יהיה לצידי הפעם - כי אני מתכוון לקחת את ההופעה הזו איתי לעוד שנים ארוכות - אותה, ואת איך שהשניים ישבו בכיסא לידי בבר והרימו כוסית בסוף ההופעה. מובן שאזרתי אומץ ואמרתי להם מה ההופעה שלהם עשתה לי 2 הערות כמעט אוף-טופיק: 1. הגעתי בחצי שעה איחור (ב-21:00) ופחדתי שהפסדתי אולי חצי הופעה. ההופעה התחילה ביותר משעה וחצי איחור, ב-22:10. בין לבין ראיתי את הייזלטין הולך לשירותים לאיזה 25 דקות ופחדתי שאולי הוא חולה (אבל כמו שהוא הראה אח"כ - הוא סופר-בריא). שאלתי את הברמנית והיא אמרה ש"זה סטנדרטי, צריך לתת לאנשים זמן לאכול". אולי אני נאיבי, אבל נראה לי הגיוני הרבה יותר לפרסם את 22:00 כשעת תחילת ההופעה, ומי שרוצה לאכול שיבוא קודם (או שיאכל בזמן ההופעה בשקט. זה ג'אז). הסיפור הזה של איחורי הופעות בארץ (וזה רק בארץ במידה כזו) חייב להיפסק. אבל היי, השיטה הנוכחית בטח יותר כלכלית. 2. הקמלוט בהרצליה, בו הייתי אתמול בפעם הראשונה, נראה כמו מועדון ג'אז שבעליו פחדו ללכת את כל הדרך. כאילו, הוא מועדון ג'אז לכל דבר ועניין, מבחינת העיצוב והכול, חוץ מהעניין הקטן הזה, נו - אין בו מספיק ג'אז, ויש בו יותר-מדי לא-ג'אז.