אלירן ז"ל - חלק א'
חברים אהובים, לצערי, אני מביא כאן מכתב של חבר בשם The KiNG of Sorrow (יש לו בלוג כאן בתפוז)על חבר הומו שהתאבד ל"ע בשל נטייתו המינית ובעיקר בשל ההומופוביה אלירן ז"ל כיוון שהמכתב ארוך, אני מביא אותו בכמה חלקים. אנא קראו את כולו והפיצו אותו בין אחרים ויהיה זה שכרנו הפעוט לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". יהי רצון שלא נתבשר בבשורות רעות כגון אלה ונפעל למען אהבת חינם ברוכים תהיו. אוהב תמיד. "זה נגמר, זה עבר לתמיד אולי, חול הזמן שנשר בין אצבעותיי... ניפגש, נתראה, לב אוהב אינו טועה כמו אל ים נזרום נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום..." אלירן, מעולם לא תיארתי לי שתעשה דבר כזה לעצמך, מעולם לא חשבתי שמכל האנשים דווקא אתה תשים קץ לחייך. אבל אני לא מאשים אותך אלירן, שסיימת הכל. אני מבין אותך. האשמים היחידים במותך- הם אנחנו. לא פעם הסביבה גרמה לך סבל, לא פעם חוסר הפתיחות של החברה גרם לך לכאב רב. אני מכיר אותך מאז ביה"ס היסודי. אתה אולי האדם שאני מכיר הכי הרבה שנים. לא היינו חברים בכל השנים האלו, אבל תמיד היית ברקע, בסביבה. היו אלה השנים של התיכון ששברו אותך אני מאמין, יותר מהכל. אני עדיין זוכר את היום ההוא, שכולם עמדו מסביבך במעגל ושרו לך "הומו, הומו". אתה נעלבת נורא, נפגעת, אבל המשכת הלאה. אני זוכר את שמות הגנאי שהיו מצמידים לך הערסים, את ההערות המשפילות שהם היו יורים לחלל האוויר תמיד כשהיית עובר לידם במסדרון... "אלירן, בחיאת דינאק, אני אשלם לך 50 שקל בוא תמצוץ לי...גם ככה אתה הומו". אני זוכר איך כולם היו מתלחשים מאחורי גבך כל הזמן, אפילו חבריך הטובים. זה לא שפעם היה לך בן זוג, או שתפסו אותך במקומות בילוי של גייז, זה לא שפעם התנשקת מול כולם עם גבר, או שאי פעם הצהרת באוזני האנשים שאתה הומו...אפילו לא יצאת מהארון. אבל בכל זאת, אנשים אוהבים לרכל, ואתה היית מטרה מאוד נוחה לכולם. היית מטרה נוחה כי היית שונה, ואנשים אוהבים להפוך את השונה לשעיר לעזאזל, אנשים אוהבים לרכל ולדבר על אנשים שהם לא בדיוק בדיוק כמוהם. פעמים רבות אני זוכר אותך בתיכון עם מבט מדוכא, עצוב. אני אפילו זוכר פעם אחת שכמה מהאנשים האמורים להיות חבריך הטובים, עשו שיחה על נטיותך המיניות מאחורי גבך, וכשהגעת פתאום כולם השתתקו, חייכו אליך והחליפו נושא בספונטניות. אני לא יודע אם אי פעם ידעת שגם חבריך הטובים הם כמו כולם, שגם הם מרכלים עליך, אני לא יודע אם ידעת באותו היום, שדקה לפני שהופעת הם ישבו וניהלו שיחה על נטיותך המיניות... אבל אתה לא טיפש אלירן, אתה מעולם לא אמרת כלום, אבל וודאי הרגשת וידעת טוב מאוד מה מתרחש, פשוט העדפת להעלים עין כדי שהאנשים היחידים שמעמידים פני חברים לא יתרחקו ממך גם, כי הם המעט שהיה לך. היית ילד מצחיק, יפה, היית ילד מאוד מוכשר, שחקן מלידה. זה היה אפילו החלום שלך- להיות שחקן. אני זוכר בחטיבות ביניים שהיית תמיד לוקח חלק בטקסים ודברים שהיו קשורים למשחק. אני גם זוכר איך תמיד היו הערות ביניים כשהיית עומד על הבמה. תמיד איזה "גיבור" שרצה לצאת "גבר" היה צריך לצעוק מהקהל "הומו רד מהבמה!" ואז היו צחקוקים ומלמולים. אבל אתה התגברת על הכל, המשכת תמיד הלאה כאילו זה לא מזיז לך. חשבתי שאתה חזק, חשבתי שאתה יודע להתמודד עם הכל, כנראה שטעיתי. תמיד חייכת, תמיד המשכת הלאה. קריאות הגנאי לא גרמו לך להפסיק להופיע, העלבונות במסדרונות בהפסקה או בשיעורי הספורט עם הכתה המקבילה, גם הם מעולם לא מנעו ממך מלהגיע לשיעור או לעבור במסדרון בהפסקות. היה נראה כאילו הכל עובר לידך, כאילו יש לך עור של פיל. אבל בפנים, זה אכל אותך, כך מסתבר היום. ומה אני יכול להגיד לך היום אלירן, מה אני יכול לעשות היום בשביל לעזור לך? כלום. התעוררתי מאוחר מדי, התאבדת. והיום אני כועס על עצמי, כועס כל כך. תחושת האשמה מייסרת אותי, המצפון לא נותן לי מנוח. תמונות רצות במוחי, זכרונות צפים והכל עולה- כל ההשפלה שעברת, שחווית. ופתאום אני מבין ומגלה משהו שלא ידעתי, מגלה ונחרד. פתאום אני מבין, שכל הזמן הזה שאתה עברת את כל הדברים הנוראיים האלו, אתה עברת אותם לבד, לגמרי לגמרי לבד. אני הייתי שם, תמיד הייתי שם ברקע- עובדה שאני זוכר כ"כ הרבה דברים... הייתי שם ולא עשיתי דבר למענך אלירן. הייתי שם ולא הגנתי עליך, לא יצאתי נגד אותם אנשים רעי לב ופרימיטיבים. יכולתי לגונן עליך, יכולתי לצאת נגדם למענך, יכולתי להשמיע דעה שפויה בין כל ההמון הלא שפוי הזה- ושתקתי. והיום אלירן, אני ועוד רבים אחרים שלא יצאו להגן עליך למרות שהיו בעדך, היום אנחנו כולנו מרכינים ראש ומשלמים את מחיר השתיקה. והמחיר אינו נמדד בכסף, אינו נמדד ברכוש, אינו נמדד ברגש...המחיר כבד מדי ואינו ניתן לשיעור. השתיקה הזו שלי, עלתה בחייך. והיום אנחנו קוברים אותך, משוחרר טרי מהצבא... ואיך אפשר? איך אפשר לקבור אותך? אני עומד מעל הקבר, רואה איך אדמת בית העלמין מכסה את גופך הקטן, הנערי. רואה איך האדמה מכסה את כל חלומותיך הכמוסים, את כל האהבה שהייתה לך לתת, את כל האהבה שרצית לקבל, את כל הכישרון, החוכמה והיופי... ואתה הופך לעבר. מתמזג עם החול. וכולם בוכים, כל מי שהכיר אותך, כל מי שנגעת בחייו. ועכשיו כולם מבינים, שלא היה לך קל. סבלת לאורך שנים ארוכות מדי, הסבל שלך נמשך ללא סוף, ולא היה איש בשבילך שיקל על הכאב. כל נעוריך, כל תקופת התבגרותך, התיכון וכנראה גם הצבא- כל אלה היו בשבילך תקופות של ייסורים. אנשים חסרי לב, חסרי מצפון וסובלנות, אנשים שאין בם יכולת לקבל שונה מהם, אנשים שאינם יודעים "ואהבת לרעך כמוך", הם אותם אנשים שהביאו אותך אל מותך. אבל לא פחות מאותם אנשים רעים שגרמו למותך, אשמים אנחנו. אנחנו האנשים שהיו סביבך ולא אמרו דבר, האנשים שהיו עדים לכל הרוע, ונתנו לו להתרחש-להימשך. אנחנו שותפים לפשע, שותפים לרוע ולחוסר החמלה האנושית במידה רבה מאוד. כי לא זעקנו את זעקתך, לא צעקנו בשבילך, לא עמדנו מאחוריך, לא נתנו לך להרגיש שאותם פרימיטיביים הם הלא בסדר, לא נתנו לך הרגשה שאנחנו איתך, שיש לך על מי לסמוך, שיש אור קטן בחושך הגדול. ואתה עברת הרבה, אבל בסוף נשברת. והיום אני בוכה אלירן, וכואב לי עד אין סוף, על מה שעוללנו לך. ולקח לאחר מעשה, אני יודע שמעתה לא אשתוק עוד לעוולות כאלו. לא אתן לעוד אדם לשים קץ לחייו בגלל בורותם של אחרים! לעולם לא אעמוד ואביט שוב מהצד. יש משהו שכולם נוטים לשכוח, ואסור שישכח- הומוסקסואליות היא נטייה מינית בלבד. היא אינה מעידה על אופיו של האדם, אינה מעידה על כישרונותיו, השכלתו, יכולותיו הפיזיות, תפיסת עולמו, השקפתו הפוליטית או על כל דבר אחר. אדם בעל נטייה מינית שונה, הוא עדיין אדם. יש לו חלומות, יש לו רגשות, יש לו תקוות...גם הוא בוכה, גם לו יכאב, גם לו ירדו הדמעות- כמו לכולם. אז על מה ולמה להשפיל אותו? מדוע למרר את חייו? למה לא לתת לו לחיות בשלווה בעולם הזה? מדוע לא תחיו את חייכם בשקט, ותתנו לאחרים לחיות את חייהם- איש וענייניו הוא?! מדוע לרכל, להעליב, להשפיל, לקלל, להרחיק, להוקיע מתוכנו אנשים- רק בגלל שהם אוהבים את ביני מינם ואנחנו את בני המין השני? אם אני אוהב גלידה שוקולד וחברי אוהב גלידה וניל, האם זה נשמע הגיוני ונורמלי שאני אקלל אותו, אשפיל אותו ואחרים אותו רק בגלל שיש לנו טעם שונה? רק בגלל שלדעתי שוקולד טעים פי 10 מווניל?? הרי ברור שאם הייתי עושה את זה היו מאשפזים אותי. אז למה זה כל כך נורמטיבי ושגרתי שאנשים בורים ורעים יכולים לקלל הומו, רק בגלל שהטעם שלהם הוא נשים והטעם שלו הוא גברים? זה הרי בדיוק כמו השוקולד והווניל!! אני לא מצליח להבין את זה, פשוט לא מצליח.
חברים אהובים, לצערי, אני מביא כאן מכתב של חבר בשם The KiNG of Sorrow (יש לו בלוג כאן בתפוז)על חבר הומו שהתאבד ל"ע בשל נטייתו המינית ובעיקר בשל ההומופוביה אלירן ז"ל כיוון שהמכתב ארוך, אני מביא אותו בכמה חלקים. אנא קראו את כולו והפיצו אותו בין אחרים ויהיה זה שכרנו הפעוט לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". יהי רצון שלא נתבשר בבשורות רעות כגון אלה ונפעל למען אהבת חינם ברוכים תהיו. אוהב תמיד. "זה נגמר, זה עבר לתמיד אולי, חול הזמן שנשר בין אצבעותיי... ניפגש, נתראה, לב אוהב אינו טועה כמו אל ים נזרום נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום..." אלירן, מעולם לא תיארתי לי שתעשה דבר כזה לעצמך, מעולם לא חשבתי שמכל האנשים דווקא אתה תשים קץ לחייך. אבל אני לא מאשים אותך אלירן, שסיימת הכל. אני מבין אותך. האשמים היחידים במותך- הם אנחנו. לא פעם הסביבה גרמה לך סבל, לא פעם חוסר הפתיחות של החברה גרם לך לכאב רב. אני מכיר אותך מאז ביה"ס היסודי. אתה אולי האדם שאני מכיר הכי הרבה שנים. לא היינו חברים בכל השנים האלו, אבל תמיד היית ברקע, בסביבה. היו אלה השנים של התיכון ששברו אותך אני מאמין, יותר מהכל. אני עדיין זוכר את היום ההוא, שכולם עמדו מסביבך במעגל ושרו לך "הומו, הומו". אתה נעלבת נורא, נפגעת, אבל המשכת הלאה. אני זוכר את שמות הגנאי שהיו מצמידים לך הערסים, את ההערות המשפילות שהם היו יורים לחלל האוויר תמיד כשהיית עובר לידם במסדרון... "אלירן, בחיאת דינאק, אני אשלם לך 50 שקל בוא תמצוץ לי...גם ככה אתה הומו". אני זוכר איך כולם היו מתלחשים מאחורי גבך כל הזמן, אפילו חבריך הטובים. זה לא שפעם היה לך בן זוג, או שתפסו אותך במקומות בילוי של גייז, זה לא שפעם התנשקת מול כולם עם גבר, או שאי פעם הצהרת באוזני האנשים שאתה הומו...אפילו לא יצאת מהארון. אבל בכל זאת, אנשים אוהבים לרכל, ואתה היית מטרה מאוד נוחה לכולם. היית מטרה נוחה כי היית שונה, ואנשים אוהבים להפוך את השונה לשעיר לעזאזל, אנשים אוהבים לרכל ולדבר על אנשים שהם לא בדיוק בדיוק כמוהם. פעמים רבות אני זוכר אותך בתיכון עם מבט מדוכא, עצוב. אני אפילו זוכר פעם אחת שכמה מהאנשים האמורים להיות חבריך הטובים, עשו שיחה על נטיותך המיניות מאחורי גבך, וכשהגעת פתאום כולם השתתקו, חייכו אליך והחליפו נושא בספונטניות. אני לא יודע אם אי פעם ידעת שגם חבריך הטובים הם כמו כולם, שגם הם מרכלים עליך, אני לא יודע אם ידעת באותו היום, שדקה לפני שהופעת הם ישבו וניהלו שיחה על נטיותך המיניות... אבל אתה לא טיפש אלירן, אתה מעולם לא אמרת כלום, אבל וודאי הרגשת וידעת טוב מאוד מה מתרחש, פשוט העדפת להעלים עין כדי שהאנשים היחידים שמעמידים פני חברים לא יתרחקו ממך גם, כי הם המעט שהיה לך. היית ילד מצחיק, יפה, היית ילד מאוד מוכשר, שחקן מלידה. זה היה אפילו החלום שלך- להיות שחקן. אני זוכר בחטיבות ביניים שהיית תמיד לוקח חלק בטקסים ודברים שהיו קשורים למשחק. אני גם זוכר איך תמיד היו הערות ביניים כשהיית עומד על הבמה. תמיד איזה "גיבור" שרצה לצאת "גבר" היה צריך לצעוק מהקהל "הומו רד מהבמה!" ואז היו צחקוקים ומלמולים. אבל אתה התגברת על הכל, המשכת תמיד הלאה כאילו זה לא מזיז לך. חשבתי שאתה חזק, חשבתי שאתה יודע להתמודד עם הכל, כנראה שטעיתי. תמיד חייכת, תמיד המשכת הלאה. קריאות הגנאי לא גרמו לך להפסיק להופיע, העלבונות במסדרונות בהפסקה או בשיעורי הספורט עם הכתה המקבילה, גם הם מעולם לא מנעו ממך מלהגיע לשיעור או לעבור במסדרון בהפסקות. היה נראה כאילו הכל עובר לידך, כאילו יש לך עור של פיל. אבל בפנים, זה אכל אותך, כך מסתבר היום. ומה אני יכול להגיד לך היום אלירן, מה אני יכול לעשות היום בשביל לעזור לך? כלום. התעוררתי מאוחר מדי, התאבדת. והיום אני כועס על עצמי, כועס כל כך. תחושת האשמה מייסרת אותי, המצפון לא נותן לי מנוח. תמונות רצות במוחי, זכרונות צפים והכל עולה- כל ההשפלה שעברת, שחווית. ופתאום אני מבין ומגלה משהו שלא ידעתי, מגלה ונחרד. פתאום אני מבין, שכל הזמן הזה שאתה עברת את כל הדברים הנוראיים האלו, אתה עברת אותם לבד, לגמרי לגמרי לבד. אני הייתי שם, תמיד הייתי שם ברקע- עובדה שאני זוכר כ"כ הרבה דברים... הייתי שם ולא עשיתי דבר למענך אלירן. הייתי שם ולא הגנתי עליך, לא יצאתי נגד אותם אנשים רעי לב ופרימיטיבים. יכולתי לגונן עליך, יכולתי לצאת נגדם למענך, יכולתי להשמיע דעה שפויה בין כל ההמון הלא שפוי הזה- ושתקתי. והיום אלירן, אני ועוד רבים אחרים שלא יצאו להגן עליך למרות שהיו בעדך, היום אנחנו כולנו מרכינים ראש ומשלמים את מחיר השתיקה. והמחיר אינו נמדד בכסף, אינו נמדד ברכוש, אינו נמדד ברגש...המחיר כבד מדי ואינו ניתן לשיעור. השתיקה הזו שלי, עלתה בחייך. והיום אנחנו קוברים אותך, משוחרר טרי מהצבא... ואיך אפשר? איך אפשר לקבור אותך? אני עומד מעל הקבר, רואה איך אדמת בית העלמין מכסה את גופך הקטן, הנערי. רואה איך האדמה מכסה את כל חלומותיך הכמוסים, את כל האהבה שהייתה לך לתת, את כל האהבה שרצית לקבל, את כל הכישרון, החוכמה והיופי... ואתה הופך לעבר. מתמזג עם החול. וכולם בוכים, כל מי שהכיר אותך, כל מי שנגעת בחייו. ועכשיו כולם מבינים, שלא היה לך קל. סבלת לאורך שנים ארוכות מדי, הסבל שלך נמשך ללא סוף, ולא היה איש בשבילך שיקל על הכאב. כל נעוריך, כל תקופת התבגרותך, התיכון וכנראה גם הצבא- כל אלה היו בשבילך תקופות של ייסורים. אנשים חסרי לב, חסרי מצפון וסובלנות, אנשים שאין בם יכולת לקבל שונה מהם, אנשים שאינם יודעים "ואהבת לרעך כמוך", הם אותם אנשים שהביאו אותך אל מותך. אבל לא פחות מאותם אנשים רעים שגרמו למותך, אשמים אנחנו. אנחנו האנשים שהיו סביבך ולא אמרו דבר, האנשים שהיו עדים לכל הרוע, ונתנו לו להתרחש-להימשך. אנחנו שותפים לפשע, שותפים לרוע ולחוסר החמלה האנושית במידה רבה מאוד. כי לא זעקנו את זעקתך, לא צעקנו בשבילך, לא עמדנו מאחוריך, לא נתנו לך להרגיש שאותם פרימיטיביים הם הלא בסדר, לא נתנו לך הרגשה שאנחנו איתך, שיש לך על מי לסמוך, שיש אור קטן בחושך הגדול. ואתה עברת הרבה, אבל בסוף נשברת. והיום אני בוכה אלירן, וכואב לי עד אין סוף, על מה שעוללנו לך. ולקח לאחר מעשה, אני יודע שמעתה לא אשתוק עוד לעוולות כאלו. לא אתן לעוד אדם לשים קץ לחייו בגלל בורותם של אחרים! לעולם לא אעמוד ואביט שוב מהצד. יש משהו שכולם נוטים לשכוח, ואסור שישכח- הומוסקסואליות היא נטייה מינית בלבד. היא אינה מעידה על אופיו של האדם, אינה מעידה על כישרונותיו, השכלתו, יכולותיו הפיזיות, תפיסת עולמו, השקפתו הפוליטית או על כל דבר אחר. אדם בעל נטייה מינית שונה, הוא עדיין אדם. יש לו חלומות, יש לו רגשות, יש לו תקוות...גם הוא בוכה, גם לו יכאב, גם לו ירדו הדמעות- כמו לכולם. אז על מה ולמה להשפיל אותו? מדוע למרר את חייו? למה לא לתת לו לחיות בשלווה בעולם הזה? מדוע לא תחיו את חייכם בשקט, ותתנו לאחרים לחיות את חייהם- איש וענייניו הוא?! מדוע לרכל, להעליב, להשפיל, לקלל, להרחיק, להוקיע מתוכנו אנשים- רק בגלל שהם אוהבים את ביני מינם ואנחנו את בני המין השני? אם אני אוהב גלידה שוקולד וחברי אוהב גלידה וניל, האם זה נשמע הגיוני ונורמלי שאני אקלל אותו, אשפיל אותו ואחרים אותו רק בגלל שיש לנו טעם שונה? רק בגלל שלדעתי שוקולד טעים פי 10 מווניל?? הרי ברור שאם הייתי עושה את זה היו מאשפזים אותי. אז למה זה כל כך נורמטיבי ושגרתי שאנשים בורים ורעים יכולים לקלל הומו, רק בגלל שהטעם שלהם הוא נשים והטעם שלו הוא גברים? זה הרי בדיוק כמו השוקולד והווניל!! אני לא מצליח להבין את זה, פשוט לא מצליח.
