שאט נפש
אין לי מילה אחת להגיד . מתביישת לקרוא את מה שכתבת. לבן שלי ,שהתגייס לפני שבוע לצה"ל יש שלשה-ארבעה חברים טובים, איתם הוא לומד מגיל גן חובה או ראשית בית הספר היסודי. וולאד- בן יחיד להורים שהאמא אינה יהודיה. שניהם עובדים, באחזקת חניון רכב משעה 8 עד 22 .ההורים מימנו לילד חינוך פרטי,כדי שילמד אומנות(מצייר ומנגן בחסד אלוהים). ההורים רצו שימשיך ללמוד באקדמיה למוזיקה,אבל הוא בחר קודם להתגייס ובשלב זה התנדב לשייטת 13. ארקדי- בן יחיד לאם חד הורית, ילד שתקן ומופנם, האם עובדת כמניקוריסטית במספרה כל יום. לאחרונה קנתה דירה של 2 חדרים. הילד עבד מגיל 13 אני חושבת כנער שליח בחנות פרחים על אופניים, כדי לממן את עצמו, ואולי עוד. האם לא הייתה מוכנה לחתום לו על הצהרת התנדבות לשירות קרבי. הוא עשה לה את המוות,(בלי דקירות וקיצוצים) ובסוף היא נכנעה לו.הוא התגייס לפני שבועיים בערך לטירונות גולני. בנתיים הכל בסדר. רק את האם כשאני פוגשת, היא בוכה"למה נתתי לו ללכת, ואם יקרה לו משהו,אני כל החיים אאשים את עצמי" אמיר- היה חבר עד לפני שנתיים, עבר עם אמו,בת קיבוץ לשעבר, ובעלה השני לגור בחו"ל. חוזר כל חופשה לארץ, שומר קשר נהדר עם החבר´ה. לא. הוא לא חוזר לארץ כדי להתגייס. למה לו? הוא עבר ללמוד בקולג´ אמריקאי. הוא חושב שהשירות בצבא הוא ממש בזבוז זמן. אז שירות בצה"ל אינו מדד כמובן לתרומה לחברה הישראלית. לא כל צבר משתמט ולא כל "עולה ישן" מתנדב. אבל ההכללות שנאמרו על ידך הן איומות לטעמי. התרבות שהביאו מברה"מ לשעבר, העניקה לנו נגנים, אנשי מדע, רופאים, מדענים, פילוסופים,מורים, סופרים, שחקני תיאטרון, פועלים בתעשיה, ועוד. להגיד אמירה כמו בחמש עשרה השנה האחרונות הגיעה כמות, אך ללא הרבה איכות- זוהי אמירה ניבזית. וגם לא נכונה סטטסיטית, אבל מי עושה חשבון?
