אליזבת הבריטית
אליזבת הבריטית. לפני הכל, סדר: "מתנדבים" - אנשים שבאים לקיבוץ מכל רחבי העולם, עובדים, חיים. מתנדבים. "מתנדבות" - בערך אותו הדבר. אז אליזבת, היתה כזאת. מתנדבת. היא היתה בריטית, "היה לה", היו לה גם תקליטים, והיא היתה... היא היתה נוסח התפילה שלי.. אני וחבריי היינו צעירים מידי כנראה, באותם הימים, ורחוקים שנות אור מהדבר שנקרא מתנדבות. קינאה וחמצמצות בלב - זה מה שהיה כשראינו את "הגדולים" מתחככים בהן ומנסים לכבוש, את הניתנת לכיבוש. יש בזה משהו, אולי משפיל.. אולי אני לא יודע מה.. כל כך לרצות, וכל כך להיות מחוץ למעגל האפשרויות. כשהיא היתה הולכת בשבילי העפר או המדרכות שבחצר, שובל ריח הבושם היה מרעיד לי את נחירי האף, ושובל דמותה היה הולך איתי עוד נצח, כשהייתי צועד לי בודד, כאילו סתם, בשביל, אחריה. כן היה לה כינוי... "המלטפת". זה אולי יכול לרמז על משהו בהתנהגותה.. אני במצבי.. רק ראיתי את היתרונות שחבויים בעניין זה. אולי הייתי מאוהב? ככה קוראים לזה? אולי כן, אולי לא.. היינו יושבים, הצעירים, בכניסה לחדר האוכל. תופסים קצת שמש, מסתכלים באהבה או בבוז על חברי הקיבוץ שהולכים להם מסוממים מרעב פנימה, ויוצאים הלומי צהריים, החוצה. מחליפים שלום עם זה, נותנים את הגב להוא - וכמו שעושים בגיל הזה... עושים כלום. ואליזבת.. אליזבת. יום אחד, במהלך הכלום האקטיבי שלנו, היא יצאה מחדר האוכל. כולנו כאחד, סובנו את הצוואר ומתחנו ככל שיכולנו, מנסים לבלוט... אם היינו טווסים, קרוב לוודאי שהיינו פורסים נוצותינו ומשוויצים.... אליזבת, כמו אסטרואיד בלונדיני, נעה לכיווני במסלול ניפוץ, גם טיל בליסטי לא היה מסיט אותה ממני. הטווח קרב, קרב, והנה יד בריטית, מהאצולה הכי נחשבת, נשלחת לכיווני. אני קופא, ומרגיש את המגע המדהים שלה עלי, כאילו סתם, כאילו כלום, מרפרפת, נוגעת לא נוגעת, וממשיכה הלאה בדרכה. כל המבטים הופנו באחת אלי, ואני, חוץ מלהיות המום ומאושר, גם הראיתי את זה. עברו להם כמה ימים קשים, בהם חשבתי רק על דבר אחד והם היו גם ימים ארוכים. ואז, יום אחד, ניגשה אלי אליזבת. לא הבנתי מילה רצוצה באנגלית, או באיזה שפה שהיא דיברה, אבל הבנתי בדיוק מה מצופה ממני. "היא לוקחת אותי אליה" (אין אמא או אבא לשאול מה עושים, אין חבר להתייעץ או להשוויץ - הולכים. מה שיהיה - יהיה). נכנסתי אליה הביתה, היא זרקה תיק קטן על השיש בכניסה, פתחה מקרר לשנייה, וניגשה לחדר שבו היתה ספה, מיטה טלוויזיה ומערכת. נכנסתי מהוסס אחריה, לא בטוח עדיין האם באמת מותר לי להכנס.. בחדרון הזה עם הטלוויזיה והמערכת, היתה גם מיטה כאמור, וספה. על הספה היה מונח בחור. "ברמלאי, תפסיק לרבוץ כמו עגל", היא אמרה לו. הוא נעור מהציפה הקלה והסתכל עליי כלא מאמין. "מה הבאת אותו?" ברמלאי שאל. לא יודע אם הבנתי את הטקסט.. אבל לבטח הבנתי את הכוונה. זה סוג של מעליב, אבל אני לא כאן כדי להיעלב. נכנסתי עם בטחון וניסיתי להבין מה מצופה ממני.. על המיטה אני לא אשב, הספה תפוסה, אז.. אשען לי על הקיר? זה די "קול". נזרקתי לי ב"נון שלנט" וחיכיתי לראות מה קורה. האמת, הייתי מודאג. ברמלאי הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, ולא ידעתי האם הוא כועס, או משהו אחר. "הא", "פטיט" הוא קרא לעברי, והגיש לעברי מין סיגריה מגולגלת עם ריח מסריח, כזה שלא הכרתי, לא שיתפתי פעולה והוא צחק עלי כמו שיכור וראו לו את האדום שבעיניים. הוא השתעל ועפו לו כל מיני חתיכות רוק מהפה שלו. אליזבת אמרה לו שיפסיק ונשענה עליו, הוא שם עליה יד, וליטף. ניסיתי לא להסתכל, והוא קרא אלי: "come", ונפנף עם היד.. זה היה לא נעים ולא בשביל זה באתי. כלומר.. לא תכננתי על ברמלאי השיכור. אליזבת ראתה את המצוקה שלי וניגשה להביא לי מים.. מזל שלא הביאה לי וויסקי.. היא התכופפה אלי ושמה בתוך כפות ידיה את הפנים שלי, לחשה משהו שלא בדיוק הצלחתי לשמוע, אבל ראיתי את הכל. היא הסתובבה אל המערכת והתעסקה שם כמה רגעים. ברמלאי קם מהספה וביקש ממנה שתפנה את האזור הזה. אליזבת זזה וקרצה לי, כאילו אומרת "בוא ניתן לו" "זה המגרש שלו". ברמלאי שעד אותו רגע היה דמות מרוחקת משהו, שלף תקליט והסתכל לכיווני. פתאום ראיתי משהו רך, פתאום ראיתי משהו מזמין: "נו, נשמע משהו?" זקפתי במעט את ראשי וכל האווירה השתנתה באחת. ברמלאי מזמין. אני לא יודע כמה זמן עוד ישבתי לידו, כמה תקליטים הוא החליף ועל כמה שירים הוא דיבר סיפר ולימד. אבל דבר אחד אני יודע, הוא נתן לי שיעור לכל החיים. מלא בידע, בהומור, ברצינות ובאחריות. המורכבות של הדברים והפשטות, הרצינות והפחות. למדתי ממנו על "איך" ו"על מה", וגם על "למה". מושגים התבהרו, חדווה נוצרה, ורגע מהיר של רביצה בסלון של אליזבת נראה כמו שנה בחיים. שנה של מוסיקה, שנה על עומק בריא, שנה של חברות, בלי באמת להכיר. אם אני יכול לסכם את אותם הרגעים ליד המערכת והתקליטים הישנים... אני בעצם לא יכול לסכם. אבל אני רוצה להגיד תודה, קצת באיחור. תודה על זמן איכות אמיתי. זמן האיכות הזה הפך להיות תמידי, היות והמוסיקה ומה שמאחוריה - הולך איתי. תודה שהזמנת אותי לפני הרבה זמן, לשבת לידך ולהשתתף. אחרי שזה נגמר, קמתי ממרבצי והלכתי לסיור קטן בדירה. ממשקוף הסלון הרחתי פתאום ריח מוכר. "פאק, אמרתי לעצמי" "לקיק היה כאן?" הרמתי רגל והשתנתי על הריח שלו. ברמלאי שאג משהו שנשמע כמו "מרד" ונעל בית מקומטת פגעה לי בראש. רצתי לכיוון הדלת היא כבר היתה פתוחה והבעיטה העיפה אותי לקצה המדרגות. קצת כאב לי ברגליים האחוריות. ג'ינג'י, חץ וברוטוס ראו אותי הולך ונבחו לי בשמחה, קשקשתי להם בזנב והלכתי לכיוון הדלת של משפחת צלולואיד. "אני עוד לא ממש מכיר אותו... אבל השטיח שם אחלה" אמרתי לעצמי. בקריצה ובהצלחה, וגם עם קשקוש בזנב, לברמלאי ולצלולואיד.
אליזבת הבריטית. לפני הכל, סדר: "מתנדבים" - אנשים שבאים לקיבוץ מכל רחבי העולם, עובדים, חיים. מתנדבים. "מתנדבות" - בערך אותו הדבר. אז אליזבת, היתה כזאת. מתנדבת. היא היתה בריטית, "היה לה", היו לה גם תקליטים, והיא היתה... היא היתה נוסח התפילה שלי.. אני וחבריי היינו צעירים מידי כנראה, באותם הימים, ורחוקים שנות אור מהדבר שנקרא מתנדבות. קינאה וחמצמצות בלב - זה מה שהיה כשראינו את "הגדולים" מתחככים בהן ומנסים לכבוש, את הניתנת לכיבוש. יש בזה משהו, אולי משפיל.. אולי אני לא יודע מה.. כל כך לרצות, וכל כך להיות מחוץ למעגל האפשרויות. כשהיא היתה הולכת בשבילי העפר או המדרכות שבחצר, שובל ריח הבושם היה מרעיד לי את נחירי האף, ושובל דמותה היה הולך איתי עוד נצח, כשהייתי צועד לי בודד, כאילו סתם, בשביל, אחריה. כן היה לה כינוי... "המלטפת". זה אולי יכול לרמז על משהו בהתנהגותה.. אני במצבי.. רק ראיתי את היתרונות שחבויים בעניין זה. אולי הייתי מאוהב? ככה קוראים לזה? אולי כן, אולי לא.. היינו יושבים, הצעירים, בכניסה לחדר האוכל. תופסים קצת שמש, מסתכלים באהבה או בבוז על חברי הקיבוץ שהולכים להם מסוממים מרעב פנימה, ויוצאים הלומי צהריים, החוצה. מחליפים שלום עם זה, נותנים את הגב להוא - וכמו שעושים בגיל הזה... עושים כלום. ואליזבת.. אליזבת. יום אחד, במהלך הכלום האקטיבי שלנו, היא יצאה מחדר האוכל. כולנו כאחד, סובנו את הצוואר ומתחנו ככל שיכולנו, מנסים לבלוט... אם היינו טווסים, קרוב לוודאי שהיינו פורסים נוצותינו ומשוויצים.... אליזבת, כמו אסטרואיד בלונדיני, נעה לכיווני במסלול ניפוץ, גם טיל בליסטי לא היה מסיט אותה ממני. הטווח קרב, קרב, והנה יד בריטית, מהאצולה הכי נחשבת, נשלחת לכיווני. אני קופא, ומרגיש את המגע המדהים שלה עלי, כאילו סתם, כאילו כלום, מרפרפת, נוגעת לא נוגעת, וממשיכה הלאה בדרכה. כל המבטים הופנו באחת אלי, ואני, חוץ מלהיות המום ומאושר, גם הראיתי את זה. עברו להם כמה ימים קשים, בהם חשבתי רק על דבר אחד והם היו גם ימים ארוכים. ואז, יום אחד, ניגשה אלי אליזבת. לא הבנתי מילה רצוצה באנגלית, או באיזה שפה שהיא דיברה, אבל הבנתי בדיוק מה מצופה ממני. "היא לוקחת אותי אליה" (אין אמא או אבא לשאול מה עושים, אין חבר להתייעץ או להשוויץ - הולכים. מה שיהיה - יהיה). נכנסתי אליה הביתה, היא זרקה תיק קטן על השיש בכניסה, פתחה מקרר לשנייה, וניגשה לחדר שבו היתה ספה, מיטה טלוויזיה ומערכת. נכנסתי מהוסס אחריה, לא בטוח עדיין האם באמת מותר לי להכנס.. בחדרון הזה עם הטלוויזיה והמערכת, היתה גם מיטה כאמור, וספה. על הספה היה מונח בחור. "ברמלאי, תפסיק לרבוץ כמו עגל", היא אמרה לו. הוא נעור מהציפה הקלה והסתכל עליי כלא מאמין. "מה הבאת אותו?" ברמלאי שאל. לא יודע אם הבנתי את הטקסט.. אבל לבטח הבנתי את הכוונה. זה סוג של מעליב, אבל אני לא כאן כדי להיעלב. נכנסתי עם בטחון וניסיתי להבין מה מצופה ממני.. על המיטה אני לא אשב, הספה תפוסה, אז.. אשען לי על הקיר? זה די "קול". נזרקתי לי ב"נון שלנט" וחיכיתי לראות מה קורה. האמת, הייתי מודאג. ברמלאי הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, ולא ידעתי האם הוא כועס, או משהו אחר. "הא", "פטיט" הוא קרא לעברי, והגיש לעברי מין סיגריה מגולגלת עם ריח מסריח, כזה שלא הכרתי, לא שיתפתי פעולה והוא צחק עלי כמו שיכור וראו לו את האדום שבעיניים. הוא השתעל ועפו לו כל מיני חתיכות רוק מהפה שלו. אליזבת אמרה לו שיפסיק ונשענה עליו, הוא שם עליה יד, וליטף. ניסיתי לא להסתכל, והוא קרא אלי: "come", ונפנף עם היד.. זה היה לא נעים ולא בשביל זה באתי. כלומר.. לא תכננתי על ברמלאי השיכור. אליזבת ראתה את המצוקה שלי וניגשה להביא לי מים.. מזל שלא הביאה לי וויסקי.. היא התכופפה אלי ושמה בתוך כפות ידיה את הפנים שלי, לחשה משהו שלא בדיוק הצלחתי לשמוע, אבל ראיתי את הכל. היא הסתובבה אל המערכת והתעסקה שם כמה רגעים. ברמלאי קם מהספה וביקש ממנה שתפנה את האזור הזה. אליזבת זזה וקרצה לי, כאילו אומרת "בוא ניתן לו" "זה המגרש שלו". ברמלאי שעד אותו רגע היה דמות מרוחקת משהו, שלף תקליט והסתכל לכיווני. פתאום ראיתי משהו רך, פתאום ראיתי משהו מזמין: "נו, נשמע משהו?" זקפתי במעט את ראשי וכל האווירה השתנתה באחת. ברמלאי מזמין. אני לא יודע כמה זמן עוד ישבתי לידו, כמה תקליטים הוא החליף ועל כמה שירים הוא דיבר סיפר ולימד. אבל דבר אחד אני יודע, הוא נתן לי שיעור לכל החיים. מלא בידע, בהומור, ברצינות ובאחריות. המורכבות של הדברים והפשטות, הרצינות והפחות. למדתי ממנו על "איך" ו"על מה", וגם על "למה". מושגים התבהרו, חדווה נוצרה, ורגע מהיר של רביצה בסלון של אליזבת נראה כמו שנה בחיים. שנה של מוסיקה, שנה על עומק בריא, שנה של חברות, בלי באמת להכיר. אם אני יכול לסכם את אותם הרגעים ליד המערכת והתקליטים הישנים... אני בעצם לא יכול לסכם. אבל אני רוצה להגיד תודה, קצת באיחור. תודה על זמן איכות אמיתי. זמן האיכות הזה הפך להיות תמידי, היות והמוסיקה ומה שמאחוריה - הולך איתי. תודה שהזמנת אותי לפני הרבה זמן, לשבת לידך ולהשתתף. אחרי שזה נגמר, קמתי ממרבצי והלכתי לסיור קטן בדירה. ממשקוף הסלון הרחתי פתאום ריח מוכר. "פאק, אמרתי לעצמי" "לקיק היה כאן?" הרמתי רגל והשתנתי על הריח שלו. ברמלאי שאג משהו שנשמע כמו "מרד" ונעל בית מקומטת פגעה לי בראש. רצתי לכיוון הדלת היא כבר היתה פתוחה והבעיטה העיפה אותי לקצה המדרגות. קצת כאב לי ברגליים האחוריות. ג'ינג'י, חץ וברוטוס ראו אותי הולך ונבחו לי בשמחה, קשקשתי להם בזנב והלכתי לכיוון הדלת של משפחת צלולואיד. "אני עוד לא ממש מכיר אותו... אבל השטיח שם אחלה" אמרתי לעצמי. בקריצה ובהצלחה, וגם עם קשקוש בזנב, לברמלאי ולצלולואיד.
