אז בהתחלה זה מרגש,
דייט ראשון ממלא בחשש אך יחד עם זאת גם בתקווה גדולה, וכן,באיזשהו שלב מגיע השלב שזה הופך למעיק מעט ומעייף, והשלב הכמעט אחרון,הוא התקווה הפנימית שלא אחזור הביתה מבואסת:"אלוקים,בבקשה עשה שלא אסבול,כי נכון שייסורים מכפרים אבל נראה לי שבתחום הזה מילאתי את חובתי..." ואולי הדאגה הפנימית שמחלחלת פנימה,גם בזכות "הנשמות הטובות",שמבלי לשים לב משדרות את הלחץ שלהן בדמות הצעות ייעול העונות לשם:סגולות... אבל אז אחרי הכל לפעמים מגיעה מכת המוות...איבוד התקווה.... כי כשאין תקווה נעלם גם החלום ואם אין חלום גם המציאות הופכת סתמית... נכון שזה לא פשוט לקוות כל פעם מחדש ולגלות ש.. אכזבה נגישה יותר... אבל יחד עם זאת צריך לדעת כי מה שמגיע בעבודה קשה- יהא מוערך יותר... לא אגיד לך לדמיין מה הי'ה קורה אילו הראשון שפגשת הי'ה האחד איתו היית מתחתנת,כי קרוב לוודאי שכבר העברת את התסריט הזה בראש ואני מוכנה להתערב ש.. לא היית רוצה להתחתן עם הבן אדם הראשון שהכרת... נכון,בטוחה בזה גם לא לחכות זמן כה רב... כשאדיסון המציא את הנורה,הוא ניסה 100 ניסיונות ולא צלח,אשתו אמרה לו:"אדי כבר ניסית כ"כ הרבה ולא הצלחת,עזוב את זה" יודעים מה הוא ענה לה??? "אשתי היקרה,הרגע נתת לי את הסיבה הכי טובה להמשיך...אני הכי קורב לפיתרון,ניסיתי 100 ניסיונות שאני יודעת בוודאות שלא עובדים,כעת אני קורב יותר מאי פעם.." ובאמת,הוא האיש שניסה,לא נכנע והצליח... תזכרי רק שכל אחד שבו אני פוגשת והוא ´לא´,בעצם מקרב אותי לאחד היחיד שהוא ´כן´.