אביב וסתיו
New member
אלול (סיפור)
מן הרכב המסיע ירד איש, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת באחד מן הימים הראשונים של חודש אלול. עוד לפני שגלגל החמה המלהט משרה להט של למעלה משלושים מעלות. "לא רחוק לך אדוני?" שאל הנהג. "לא, אני אעשה טיול עד הבית, תודה רבה" ענה. איש חסון הוא, מרשים בהופעתו החיצונית וניכר כבעל כח רב פניו, פני גבר כהלכה, בעל שיער עבות שחור שזקיקי שיער כסוף מכים בו, דוק של עצב נסוך על פניו, מעין צער על דבר בלתי נשכח שנעשה. מאז המלחמה האחרונה,לפני כשנה לערך, לא מש מפניו הצער.צער דמוי שכול, צער הנובע מדבר שלא תוקן. חוצה הוא רחוב אחר רחוב ובמהלך הצעידה הוא מעביר בזכרונו את אותם קטעים ומקטעים. הוא חולף סמוך לבית כנסת. פתע, נדמה כי הוא שומע קולות .הוא מאמץ את אזנו. הקולות נדמים לו מוכרים וגם הסלסולים והמנגינה: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות" הוא נעצר באחת ונפנה אל מקור המנגינה. אמנם עברו שנים רבות מאז ששמע את השירה הזו,הוא אמנם לא אדם דתי, אך מנגינות מלפני שנים רבות - נחרטות עמוק בזיכרון. באין משים הוא מתחיל לזמזם את המנגינה, הדבר לוקח אותו אחורה. הנה הוא בתור ילד בן ארבע, יושב עם סבו ואביו בבית הכנסת אי שם בעיר ילדותו השוכנת בין ההרים, הוא מחזיק סידור ואביו מראה לו את הנוסח. החזן מנעים במנגינת הסליחות וכל הקהל שר עמו, המנגינות עולות ונשמעות היטב בחלל בית הכנסת שתקרתו מוגבהת. בסוף הסליחות ניגש אליו החזן,אדם קשיש,לבוש לבן, בעל הדרת פנים הנראית כהדרת פניו של משה רבינו, הוא מביט בו בעיניים טובות אחר, שולה מכיסו סוכריה, מושיט לו ואומר: "בנדיצ'ו קרידו" קפיצה אל ההווה -כארבעים שנה קדימה - הזיכרון חוזר אליו בחזרה,זיכרון של עולם שהיה ואיננו, הוא תומך ידיו בגדר בית הכנסת, חושב קמעא, מתלבט ומחליט להיכנס. הוא נכנס, אחד מן המתפללים מזהה אותו, ולוחץ את ידו בחיוך,הוא מושיט לו כיפה ומורה לו על מקום ישיבה: בכותל המזרח. תפילת הסליחות נמשכת, הוא מסתכל בסידור ומזמזם לעצמו את המזמורים, הוא די נרגש, על אף השליטה העצמית הרבה שלו. בסיום הסליחות, ניגשים אליו מתפללים מן הקהל ולוחצים את ידו, הוא מחייך ומודה להם. הוא עוזב את בית הכנסת וממשיך במעלה הרחוב, הוא מותיר אחריו אחד מן המעגלים, מעגלי חייו העשירים שאולי נסגר ואולי לא.
מן הרכב המסיע ירד איש, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת באחד מן הימים הראשונים של חודש אלול. עוד לפני שגלגל החמה המלהט משרה להט של למעלה משלושים מעלות. "לא רחוק לך אדוני?" שאל הנהג. "לא, אני אעשה טיול עד הבית, תודה רבה" ענה. איש חסון הוא, מרשים בהופעתו החיצונית וניכר כבעל כח רב פניו, פני גבר כהלכה, בעל שיער עבות שחור שזקיקי שיער כסוף מכים בו, דוק של עצב נסוך על פניו, מעין צער על דבר בלתי נשכח שנעשה. מאז המלחמה האחרונה,לפני כשנה לערך, לא מש מפניו הצער.צער דמוי שכול, צער הנובע מדבר שלא תוקן. חוצה הוא רחוב אחר רחוב ובמהלך הצעידה הוא מעביר בזכרונו את אותם קטעים ומקטעים. הוא חולף סמוך לבית כנסת. פתע, נדמה כי הוא שומע קולות .הוא מאמץ את אזנו. הקולות נדמים לו מוכרים וגם הסלסולים והמנגינה: "אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות" הוא נעצר באחת ונפנה אל מקור המנגינה. אמנם עברו שנים רבות מאז ששמע את השירה הזו,הוא אמנם לא אדם דתי, אך מנגינות מלפני שנים רבות - נחרטות עמוק בזיכרון. באין משים הוא מתחיל לזמזם את המנגינה, הדבר לוקח אותו אחורה. הנה הוא בתור ילד בן ארבע, יושב עם סבו ואביו בבית הכנסת אי שם בעיר ילדותו השוכנת בין ההרים, הוא מחזיק סידור ואביו מראה לו את הנוסח. החזן מנעים במנגינת הסליחות וכל הקהל שר עמו, המנגינות עולות ונשמעות היטב בחלל בית הכנסת שתקרתו מוגבהת. בסוף הסליחות ניגש אליו החזן,אדם קשיש,לבוש לבן, בעל הדרת פנים הנראית כהדרת פניו של משה רבינו, הוא מביט בו בעיניים טובות אחר, שולה מכיסו סוכריה, מושיט לו ואומר: "בנדיצ'ו קרידו" קפיצה אל ההווה -כארבעים שנה קדימה - הזיכרון חוזר אליו בחזרה,זיכרון של עולם שהיה ואיננו, הוא תומך ידיו בגדר בית הכנסת, חושב קמעא, מתלבט ומחליט להיכנס. הוא נכנס, אחד מן המתפללים מזהה אותו, ולוחץ את ידו בחיוך,הוא מושיט לו כיפה ומורה לו על מקום ישיבה: בכותל המזרח. תפילת הסליחות נמשכת, הוא מסתכל בסידור ומזמזם לעצמו את המזמורים, הוא די נרגש, על אף השליטה העצמית הרבה שלו. בסיום הסליחות, ניגשים אליו מתפללים מן הקהל ולוחצים את ידו, הוא מחייך ומודה להם. הוא עוזב את בית הכנסת וממשיך במעלה הרחוב, הוא מותיר אחריו אחד מן המעגלים, מעגלי חייו העשירים שאולי נסגר ואולי לא.