אלוהים אדירים...
אני נתקלת בזה כל פעם קצת. כל פעם עוד צעד. אני לא מאמינה: אמא שלי מתה! אמא שלי לא פה, ולא תהיה פה יותר... נזכרתי עכשיו, בגלל איזה שיר ששמעתי (מוזיקה תמיד עושה לי את זה, וחודרת עמוק יותר ממילים
). הדמעות עולות אך נתקעות בגרון. אמא, איפה את???| רוח| אבא, איפה אתה???
כל הזמן מדחיקה את זה. וזה חוזר ומצליף בי, ומציף אותי, ואני הודפת בכל הכוח, לא רוצה להיות שם, בתהום, בגיהנום של הזכרונות. גם בזכרונות הטובים וגם ברעים יש כאב כל כך גדול, שאני מעדיפה פשוט "לעלעל", ללכת הלאה ולא לפגוש אותו. כשהייתי בת 15 נפטר דוד שלי מדום לב. שאלתי את אבא מה קורה למי שמת, מה עושים איתו, איפה שמים אותו עד ההלוויה. הוא הסביר לי ששמים אותו במקרר, וניסה לשוות לקולו נימה רגועה. כל הזמן ניסה להרגיע אותי ולגרום לי להאמין שעוד יצא מזה, שהוא יחלים. אבל 9 חודשים לאחר מותו של הדוד, מת גם הוא. כל שנה עמדנו מעל הקבר
, ותמיד אותו תסריט: אח שלי אומר תהילים או מה שזה לא יהיה, אחותי בוכה, אמא מדברת על זה שהיא לא מאמינה בחיים שאחרי המוות ושאם הבנאדם מת אז זהו זה - הוא נגמר ודי. וכל שנה תהתה מחדש מה נשאר ממנו כעת. האם נעכל לגמרי? אולי עוד נשאר משהו... ולפני 8 חודשים היא כבר ידעה את התשובה בעצמה. שוב סרטן. לאמא שלי?!?!?!? הבנאדם הכי מלא חיים שהכרתי. אפילו שפעת לא היתה לה בחיים. היא אפילו לא ידעה איפה זה קופת חולים. ישר הלכה על הגרוע מכל, בלי "ביניים". כשחברות שלה דיברו ביניהן על הסוכרת והכולסטרול והמחלות שלהן היא "סתמה" להן את הפה - "יאללה, יאללה, תעבירו נושא"... סלדה מכך כל כך... והנה היא... בבת אחת, הידרדרות כל כך מהירה, שלא הספקנו להבין ולא הספקנו לעכל כלום... זה נגמר לי מהר מידי, אך ברור שלא היה לאן ללכת. כמה סבל, אלוהים, כמה סבל... כל כך צר לי על שני ההורים שלי, שלא עשו רע לאף אחד, אך נענשו בעונש הנורא מכל
. כמה שאני מתגעגעת אליהם... כמה שהייתי רוצה עכשיו שיהיו לידי, תוהה איך חיי היו נראים אלמלא מתו... הכל היה יכול להיות שונה כל כך... נכון, אני כבר "גדולה", בת 30 עוד מעט, אבל לא הספקתי לחוות ילדות ונעורים כמעט בכלל. תמיד בתי חולים
(עם אבא), תמיד להיות בשקט, לא להפריע... תמיד הדאגה המכרסמת... אני רוצה להיפגש עם הכאב, להרגיש אותו, אבל לא מסוגלת. יש לי איזה מחסום מאז שאמא מתה. מעניין, דווקא לפני כן כל כך כאבתי ובכיתי המון, כל הזמן, על הכל... ועכשיו, כשבאמת יש לי על מה לבכות, אני צוחקת, נפתחת לעולם, משנה דברים... ולא שלא כואב לי, ברור שכן, אך כנראה שיש לי איזה מנגנון שעושה סויץ' ומעביר בכל פעם את המחשבות לכיוון אחר. שמח יותר. פורה יותר. עוד מעט אני "חוגגת" יום הולדת 30. זה אמור להיות ציון דרך בחיים, בכל זאת, לא כל יום מחליפים "קידומת"... אבל לחגוג? איך לחגוג כשהלב מחשב להישבר... כשאין עם מי לחגוג... כשאין בשביל מה... כשההורים לא יראו אותי מתחתנת (האמת שגם לי קשה לדמיין שזה יקרה פעם), ולא יראו אותי מביאה לעולם ילדים...
לא רוצה לרחם על עצמי, זה עלול להיות הרסני, אך אני נואשת ל"מרחב מוגן" שיכול יהיה להכיל אותי עם הצחוק והבכי, עם החמלה והאמפתיה, שיאפשר לי להיות מה שאני, בקצב שלי ויפסיק לבקר ולשפוט אותי כל הזמן, כמו שעושים סובבי. מקווה להגיע לשלווה מתישהו בקרוב, אמן!!! תודה מראש על ההבנה...
אני נתקלת בזה כל פעם קצת. כל פעם עוד צעד. אני לא מאמינה: אמא שלי מתה! אמא שלי לא פה, ולא תהיה פה יותר... נזכרתי עכשיו, בגלל איזה שיר ששמעתי (מוזיקה תמיד עושה לי את זה, וחודרת עמוק יותר ממילים