אכן הגעגועים קשים מנשוא....שאלה

[שרה5555]

אכן הגעגועים קשים מנשוא....שאלה

אני קוראת את שכתבתן ומתארות את שאני מרגישה. עברו 3 חודשים מאז מות אימי, אבל הדמעות לא מפסיקות. הכאב והסבל הוא כל כך עמוק שאי אפשר להשוותו לדברים אחרים. בדיוק עכשיו שאני בעבודה, חשבתי על משהו ואמרתי לעצמי שאתקשר לאימא ואדבר איתה...ופתאום תפסתי את עצמי שאימא לא תענה לי יותר בחיים. אני כותבת זאת והדמעות מציפות. אכן זה לחיות את היום יום, אבל בלי חיים. הגעגועים אכן קשים מנשוא. אחותי ואני עדיין לא נשואות, כך שהשגרה היא רק העבודה, מה גם שהתפקוד לא אותו תפקוד. קשה לעכל שאימא ואבא לא יהיו יותר בחיים. ישנם המציעים יעוץ, אבל אני חושבת לעצמי, איך אפשר להיעזר במי שלא יבין את עומק הכאב, או שאני טועה? שמעתי על עמותת "אמהות ללא אמהות", שכוללת גם בנות/נשים לא נשואות. האם משהי שמעה על זה, נעזרה בהם ויכולה לספר האם כדאי?

 

[mykal]

תגובתי לדבריך,

את העמותה אינני מכירה, כדאי לך לברר ולשמוע מהם,
ואולי לנסות ולראות אם זה מתאים ומועיל לכן.

אבל מבקשת להתיחס למשפט שכתבת, ואני מצטטת:
"ישנם המציעים יעוץ, אבל אני חושבת לעצמי, איך אפשר להיעזר במי שלא יבין את עומק הכאב, ..."
אני קצת חולקת עליך, יש מילדים, (גברים)הם לא חוו לא הריון ולא לידה.
רופא קרדיולוג לא מוכרח לעבור התקף לב, או השתלת קוצב כדי לטפל בחולים.
גם קאוצ'ר/יועץ/פסיכולוג לא מוכרחים לחוות אובדן כדי לתת למי שזקוק לזה כלים להתמודדות.

להפך, אני לא הייתי רותה איש טיפולי--שאני אצטרך לתמון בו.
הוא למד ויש לו הכושר להנחיל למטופל את הכלים להתמודדות והתגברות.

 

[סנטה רוזה6]

הייתי שם

פגישה אחת ולא ממש התאים לי. זה היה כבר כמה שנים אחרי שאמא נפטרה והרגשתי שאני נמצאת במקום אחר לעומת הבנות שהיו שם. לדעתי שווה בדיקה.

 

[עדיה222]

לשרה5555

גם בעולמי אי אפשר להשוות את הצער על אמי לכאבים אחרים. וגם אני, אחרי שנים, עוד חושבת פתאום באמצע היום שאדבר עם אמא על דבר זה או אחר.

שלושה חודשים אחרי פטירת אמכן - זה זמן קצר כל כך. התפקוד לא אותו תפקוד, זה לגמרי ברור. הנסיון שלי הוא שהזמן בהחלט מקל, הזמן מכסה בשכבה חדשה את הצער. לפעמים הצער פורץ דרך השכבה.
מטפלים ויועצים - נדמה לי שהשאלה של החווייה הממשית של המטפל בתוך הביוגרפיה שלו היא מאוד סבוכה ועדינה. עד כמה אנחנו מחפשים מטפל שעבר אבדן?
האם חשוב שהמטפל יהיה אדם שעבר אבדן גדול?
הרי למטפלים יש כלי-טיפול מפותחים, שלא תובעים נסיון חיים זהה לנסיון של המטופל. וכן - יש אנשים שחוו אבדן, והם נוקשים, קשוחים, קשוחים עם עצמם ועם הזולת. יש מטפלים קשוחים, בעלי תפיסת עולם של מאבק והתגברות. פעמים רבות מה שהמטפל מטיל על עצמו, תובע מעצמו (אולי דרך ההורים שעברו דברים קשים, והשתקמו תוך התגברות, הדחקה, שתיקה, עבודה קשה?) הוא גם תובע מהמטופל שלו...
לפעמים הגישה הקשוחה דווקא מתאימה למטופל. לפעמים הגישה הקשוחה נתפסת כאלימות נוספת מצד העולם, מצד המציאות.
אני חושבת שבפנייה שלך - אם תפני - לעזרה של יועץ מקצועי, מאוד מאוד חשוב לשים לב אם הגישה שלו מוצאת חן בעיניך, אם הוא מוצא חן בעיניך.
מאחלת ימים קלים,
עדיה

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

הקשר לאמא הוא הקשר הכי חזק במשפחה

שרה יקרה,

הקשר הכי חזק במשפחה הוא לרוב הקשר בין אמהות לבנות. ישנו ספר נהדר "בנות ללא אם" שכתבה הופ אדלמן המתאר את החוויות הקשות שעוברות בנות שאבדו את אימן. (
( היא אגב כתבה ספר נוסף, אמהות ללא אם, אך לא נראה שזה השלב בו את נמצאת, אך מתאים לקבוצה שדיברת עליה)
אל הספר הגעתי דרך אמא שלי, שאיבדה את אמא שלה בגיל צעיר. הספר מאוד קשה לקריאה, ומציף המון דברים. אם את רוצה לקרוא את הספר, אז ממליצה לך לעשות זאת בקצב איתי, וכשיש מישהו שיתמוך אם תוצפי.

אינני מכירה את האגודה שכתבת עליה, אך מטפל טוב יכול בהחלט לעזור, גם אם הוא לא חווה את הדבר עצמו.
לא ניתן לצפות ממטפל שיחווה את כל הדברים, אך עדיין הוא יכול לעזור.
יש הבדל בין קבוצת תמיכה, של אנשים שחוו דברים כמוך, לבין טיפול. שני הדברים טובים, השאלה למה את מתחברת יותר
בכל מקרה, חשוב לדבר על רגשות, לפרוק אותם ולא לבלוע ולהסתיר.

מצטערת על האובדן שלך, ומקווה שתצליחי למצוא את הכוחות להמשיך ולפרוח,