אכזבתי...
במשך כל הזמן, הגנבנו מבטים. אני יודעת שלא דמיינתי, הוא הסתכל עליי ובחן אותי, ושהוא לא הסתכל אני בחנתי אותו. היו מבטים. הוא סיקרן אותי, הבחור הזה, עם הכיפה הירוקה, הכיפה הזאת שמסמלת משהו בשבילו שבשבילי היא לא מסמלת כלום פרט לאכזבות בחיים. יחסיי עם ההוא למעלה לא הכי טובים אפשר לומר. והמבט התמים, היה בו משהו קסום כזה שרק מסתכלים עליו אז יודעים שהכל בסדר, הכל בטוח, אין דאגות בעולם, אין רעב, אין מוות, אין עוני אין כלום..הכל בטוח כי הוא שם. סמכו עליי- זה מה שהוא משדר. הוא כל כך יפה, הפנים שלו, השפתיים האדמדמות. שום גבר לעולם לא גרם לי להרגיש את העומצה הזאת שמבפנים רק מעצם הסתכלות עליו, בשבילי זה היה מטורף, זה היה חדש טעם לא מוכר. הוא לקח אותי הביתה,"איך קוראים לך?", הוא שאל. "קוראים לי ****". "איך? ואני עניתי "**** עם * ועם *". "שם מיוחד" הוא ענה. מתקרבים לאוטו שלו, לפתע הוא שולף כיסא תינוקות, אההה...?כיסא תינוקות?! הוא נראה די גדול בשביל אח או אחות קטנים.... ואז אני נזכרת בפרט שולי..ממש שולי! מתסכלת מהר על הידיים..למצוא משהו שברגע זה התפללתי שלא יהיה, אך כמו שאמרתי היחסים עם הזה שם למעלה לא מי יודע מה. ומגלה את הטבעת. באותו רגע לא חשבתי כמה האכזבה הזאת תעלה לי, אבל ככל שאני מכירה אותו יותר ויותר, ככל שאני מתבוננת בו...זה רק גובר. מי שתפסה אותו כל כך מהר....כל כך ברת מזל. אני רק מנסה לתאר בדמיוני איך היא נראית, האם היא יפה? האם היא יותר יפה ממני? וכמובן המחשבות על כמה צעיר הוא, ואיך לבחור בגיל שלו יש כבר משפחה, יש כבר ילד....כמה זה קשה? או שלא? כמובן שמחשבות אלו מנחמות אותי במקצת. אני חייבת להוציא אותו מהראש שלי...אבל זה לא הולך..במיוחד שאנחנו עובדים ביחד. נשוי, נשוי ונשוי ולא מספיק שהוא נשוי הוא גם מסורתי..מה עוד צריך? אבל זה לא מונע, זה רק נותן לי להמשיך ולהמשיך ולהמשיך במחשבות, בתשוקות. יש לי עקרונות, אני בעצמי באה ממשפחה הרוסה, גם אם יהיה מצב ומשהו יתממש אני יודעת שכלום לא יקרה.
במשך כל הזמן, הגנבנו מבטים. אני יודעת שלא דמיינתי, הוא הסתכל עליי ובחן אותי, ושהוא לא הסתכל אני בחנתי אותו. היו מבטים. הוא סיקרן אותי, הבחור הזה, עם הכיפה הירוקה, הכיפה הזאת שמסמלת משהו בשבילו שבשבילי היא לא מסמלת כלום פרט לאכזבות בחיים. יחסיי עם ההוא למעלה לא הכי טובים אפשר לומר. והמבט התמים, היה בו משהו קסום כזה שרק מסתכלים עליו אז יודעים שהכל בסדר, הכל בטוח, אין דאגות בעולם, אין רעב, אין מוות, אין עוני אין כלום..הכל בטוח כי הוא שם. סמכו עליי- זה מה שהוא משדר. הוא כל כך יפה, הפנים שלו, השפתיים האדמדמות. שום גבר לעולם לא גרם לי להרגיש את העומצה הזאת שמבפנים רק מעצם הסתכלות עליו, בשבילי זה היה מטורף, זה היה חדש טעם לא מוכר. הוא לקח אותי הביתה,"איך קוראים לך?", הוא שאל. "קוראים לי ****". "איך? ואני עניתי "**** עם * ועם *". "שם מיוחד" הוא ענה. מתקרבים לאוטו שלו, לפתע הוא שולף כיסא תינוקות, אההה...?כיסא תינוקות?! הוא נראה די גדול בשביל אח או אחות קטנים.... ואז אני נזכרת בפרט שולי..ממש שולי! מתסכלת מהר על הידיים..למצוא משהו שברגע זה התפללתי שלא יהיה, אך כמו שאמרתי היחסים עם הזה שם למעלה לא מי יודע מה. ומגלה את הטבעת. באותו רגע לא חשבתי כמה האכזבה הזאת תעלה לי, אבל ככל שאני מכירה אותו יותר ויותר, ככל שאני מתבוננת בו...זה רק גובר. מי שתפסה אותו כל כך מהר....כל כך ברת מזל. אני רק מנסה לתאר בדמיוני איך היא נראית, האם היא יפה? האם היא יותר יפה ממני? וכמובן המחשבות על כמה צעיר הוא, ואיך לבחור בגיל שלו יש כבר משפחה, יש כבר ילד....כמה זה קשה? או שלא? כמובן שמחשבות אלו מנחמות אותי במקצת. אני חייבת להוציא אותו מהראש שלי...אבל זה לא הולך..במיוחד שאנחנו עובדים ביחד. נשוי, נשוי ונשוי ולא מספיק שהוא נשוי הוא גם מסורתי..מה עוד צריך? אבל זה לא מונע, זה רק נותן לי להמשיך ולהמשיך ולהמשיך במחשבות, בתשוקות. יש לי עקרונות, אני בעצמי באה ממשפחה הרוסה, גם אם יהיה מצב ומשהו יתממש אני יודעת שכלום לא יקרה.