אכהה מוחו- שיתוף
איך מיתמודדים עם הרגשות הקטנים? כל מה שאני מרגישה זה עמימות. כאילו כל החצי שנה האחרונה לא נגעה בי בכלל, כאילו בכלל לא השתנתי למרות שחשבתי שאני אף פעם לא אחזור להיות אותו דבר. בחרתי להיתכווץ, להיתקע בתוך עצמי- אני בוחרת כל פעם מחדש להרגיש רגשות קטנוניים, לא לקחת חלק אמיתי בחוויות שאני עוברת, להיות שיטחית. הייתי מעדיפה עכשיו לתת לעצמי להישתגע, לברוח מכל שאריות האחריות שעדיין לא התנערתי מהן, לרוקן את החיים שלי בכלל. אני עייפה, אסור לי לתת משמעות למה שאני מרגישה רק מתוך עייפות, אבל אני עייפה כבר הרבה מאוד זמן. אני לא מוצאת מה אני יכולה ללמוד מזה, אני בכלל לא מחפשת ללמוד. התנדפה לי האמונה. לא הפסקתי להאמין, אבל שום דבר לא חזק יותר. לא הפסקתי לאהוב- לא הפסקתי לבחור בחיים, אני רק לא עושה את זה יותר. קראנו אתמול שיר, בקונטקסט אחר, אבל המילים מדברות אלי. אז אמר השטן: הנצור הזה/ איך אוכל לו?/ איתו האומץ וכשרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. ואמר: לא אטול כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ידיו ארפה כמקדם,/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק. כך דיבר השטן וכמו/ חורו שמיים מאימה/ בראותם אותו בקומו/ לבצע המזימה. (נתן אלטרמן) זה כל מה שקרה. שכחתי. אני מחכה שהרגע הארוך הזה יעבור, שאני אחזור להרגיש כמו עצמי, שמשהו שוב פעם ירגש אותי. זה צריך לקרות בכל רגע, אני אמורה להיתמלא בהשראה, להפסיק לברוח, לצאת מתוך החומות החדשות שבניתי מסביבי בדיוק כשאני מבינה שזה הזמן לשבור את החומות כולן. זה לא המקום הנכון בשבילי לכתוב את זה עכשיו, זה כמו להיפתח לגמרי לפני מישהו שהוא לא חבר, ולהרגיש לבד כשהוא לא יודע מה להגיב. אני לא מרגישה אתכם בתור אנשים אמיתיים דרך המילים שלכם, וזה בדיוק מה שאני עושה, מקיפה את עצמי בדברים שאני לא מסוגלת להרגיש.
איך מיתמודדים עם הרגשות הקטנים? כל מה שאני מרגישה זה עמימות. כאילו כל החצי שנה האחרונה לא נגעה בי בכלל, כאילו בכלל לא השתנתי למרות שחשבתי שאני אף פעם לא אחזור להיות אותו דבר. בחרתי להיתכווץ, להיתקע בתוך עצמי- אני בוחרת כל פעם מחדש להרגיש רגשות קטנוניים, לא לקחת חלק אמיתי בחוויות שאני עוברת, להיות שיטחית. הייתי מעדיפה עכשיו לתת לעצמי להישתגע, לברוח מכל שאריות האחריות שעדיין לא התנערתי מהן, לרוקן את החיים שלי בכלל. אני עייפה, אסור לי לתת משמעות למה שאני מרגישה רק מתוך עייפות, אבל אני עייפה כבר הרבה מאוד זמן. אני לא מוצאת מה אני יכולה ללמוד מזה, אני בכלל לא מחפשת ללמוד. התנדפה לי האמונה. לא הפסקתי להאמין, אבל שום דבר לא חזק יותר. לא הפסקתי לאהוב- לא הפסקתי לבחור בחיים, אני רק לא עושה את זה יותר. קראנו אתמול שיר, בקונטקסט אחר, אבל המילים מדברות אלי. אז אמר השטן: הנצור הזה/ איך אוכל לו?/ איתו האומץ וכשרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. ואמר: לא אטול כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ידיו ארפה כמקדם,/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק. כך דיבר השטן וכמו/ חורו שמיים מאימה/ בראותם אותו בקומו/ לבצע המזימה. (נתן אלטרמן) זה כל מה שקרה. שכחתי. אני מחכה שהרגע הארוך הזה יעבור, שאני אחזור להרגיש כמו עצמי, שמשהו שוב פעם ירגש אותי. זה צריך לקרות בכל רגע, אני אמורה להיתמלא בהשראה, להפסיק לברוח, לצאת מתוך החומות החדשות שבניתי מסביבי בדיוק כשאני מבינה שזה הזמן לשבור את החומות כולן. זה לא המקום הנכון בשבילי לכתוב את זה עכשיו, זה כמו להיפתח לגמרי לפני מישהו שהוא לא חבר, ולהרגיש לבד כשהוא לא יודע מה להגיב. אני לא מרגישה אתכם בתור אנשים אמיתיים דרך המילים שלכם, וזה בדיוק מה שאני עושה, מקיפה את עצמי בדברים שאני לא מסוגלת להרגיש.