איש קטן... המשך 2- סוף
רוחמה פתחה את החלונות והביטה אחריו. הייתה בו איכות, ללא ספק. הוא היה חתיך טבעי. גבר מושך בלי כל מאמץ. אם אחשוב על כל אבר בנפרד, הוא סתם מישהו. חשבה, אבל ביחד, נוצר קסם לא ברור אבל חזק. אולי כדאי לארוז וללכת. הייתה לי משימה וביצעתי אותה. יש לו את הבן שרצה. הכסף מונח בבנק, רוחמה, רחם להשכרה. זה רעיון לא רע להשתכרות. אני סתם מברברת, הסכמתי להיות אומנת, סוכנת בית, אני כמעט כמו הידועה בציבור שלו. ואני כועסת שיש לו נקבה מושכת. צחקקה לעצמה והסתכלה על חדר השינה הנוח, למה ללכת, טוב לי כאן, יש לי כל מה שאישה משתוקקת אליו. כדאי שאתחיל את הבוקר ברגל ימין. נראה לי שאיכפת לו, ממני. הייתי צריכה להגיד לו שאני מבלפת. חשבה ונכנסה לחדר האמבטיה, הוא חמוד כזה, רוצה לבלוע את העולם כולו, קצת טיפשון. חושב דרך האבר ולא דרך החומר. חבל. אני אמא אדמה. הוא לא רגיל לאישה חכמה, כל כך קל לתמרן אותו. הוא בכלל לא רצה עוד ילד, ולפני שהרגיש מה קורה איתו, הייתי במיטה הגדולה ואחרינו ולפנינו לילות סוערים. אולי זו הבדידות והרגשת התלישות שנפלה עליו? לא קל להתמודד עם מוות של אישה . מוות פתאומי. בבוקר יש אישה, בערב איננה. מעניין אם החברה שלו תרצה להישאר כאן ולטפל בילדים. אולי כדאי שאשאר כאן עוד קצת. מה רע לי כאן. עכשיו אני מתחילה להניע את השכל שלי. ההורמונים משפיעים לי על המוח. אולי הוא ישכח מחוזה העבודה ויהיה לי את כל זה. אין סיכוי. מוח ממולח יש לו. אחרת לא היה מצליח. הייתי צריכה למחוק את השורה ההיא. העו"ד שלו, מבט אחד בי, וקלט אותי. חבל שהוא תפוס. אחד כזה מתאים לי נאנחה ונכנסה מתחת למים החמים, בקלות אני יכולה להתעלם מהאחרות. בקלות. אסביר לו, שמה שהיה קודם, היה רק הורמונים. יותר טוב שאגיד לו, שמתחתי אותו. שלא דיברתי עם אף אחת. לא טוב. שלא ירגיש שאני פקחית מדי. למה לך לקלקל רוחמה. איפה תמצאי בית נהדר שכזה עם גבר וחשבון פתוח? בלי אישה קנאית, אל תשכחי שהוא אלמן, ויש לו זכות להתהולל עם מי שהוא רוצה. התעטפה במגבת הענקית, וניגשה לבדוק את הילדים. אכין ארוחת בוקר. למה לא. כמעט חלפו ארבעים יום. בשבוע הבא, אתחיל בדיאטה. הוא אוהב נשים צנומות. נו טוב, צנומה כבר אהיה אף פעם . אבל יש בי איכות. אני אישה יפה וגדולה. ואחרי שעמדה מול הראי לבושה אמרה, "ואני גם חכמה מאוד. לא לשכוח רוחמה." וצחקה. כשריח הקפה התפשט במטבח משה נכנס מזיע ועיניו בורקות, "תכיני לי גם? בבקשה. מקלחת, ואני מוכן ליום חדש. את נראית טוב. " חייך והצדיע. השיבה בהצדעה, "לפקודתך המפקד. " הלך צוחק וחשבה, כל כך קל איתו, צריך לדעת איך ומה. הוא כמו התינוק, שיר קטן, לחישות, אפלולית, לטיפות במקומות הנכונות. על אדן החלון התנגן ברדיו שיר ישן. צריכים להשקות את התבלינים שבעציצים, חשבה וכבר מילאה את המשפך במים. פתאום הופסק השיר, ונשמעה הצפירה. היא הקשיבה ולא הבינה. צפירה עולה ויורדת? צפירה ארוכה? קלקול. בטח קלקול. אולי ניסיון לקראת יום השואה? כן. בטח ניסיון. משה נכנס למטבח מבוהל ,עירום ורטוב, מנסה להתנגב. "אזעקת אמת, למה, מה קרה? תפתחי טלוויזיה, עכשיו! " ומיהר אל הסלון. הצפירה לא פסקה. על המרקע דניאל פאר, חיוור, מבוהל אמר בקול שניסה לחקות רגיעה, " כרגע התקבלה התרעה. "על האזרחים לרדת למקלטים. אני חוזר. על האזרחים לרדת למקלטים וללבוש מסכות. נורו לעברנו טילים ארוכי טווח מאירן. אני חוזר, זה לא תרגיל, אני חוזר, לא תרגיל, לרדת למקלטים." משה עמד מול המכשיר כמשותק. הבנות התעוררו ורצו אליהם מבוהלות. עדן, הבכורה בכתה בקול מחזיקה בתינוק שישן . "אבא , מה הוא אומר, למה הוא אומר טילים, אבא, נמות, נמות? " רוחמה, בקול מאופק אמרה: "תני את הילד. היכנסו למקלט. משה, תדליק שם את הרדיו. קח לילדות שמיכות ומים. המסכות בפינה הימנית שם. מי שצריכה לשירותים, לעשות עכשיו. אני שומרת. לא לדאוג. משה, תתלבש. אני אביא אוכל ושתייה. " "רוחמה, את לא מפחדת? " יעל רעדה ללא שליטה וניערה את ידיה גופה מכווץ כאילו סבלה מכאב נורא. "בואי קטנה. בטח שאני מפחדת. בטח. אבל אני גדולה. " חייכה ושלחה מבט במשה. "בואי, יעל, אסנת, נרד ביחד. " כשהתכופף, נשרה המגבת והבנות פרצו בצחוק היסטרי. "תרדו. אבא כבר מתלבש ויורד אליכן. עדן, את בסדר? " "הקול הזה, מנסר במוח ועל העצבים." מלמלה הילדה והחזיקה בידיהן של שתי האחיות, "נרד למקלט. אבא השקיע שם ימבה כסף. איפה אירית? אירית? " קראה ויעל הצליחה לומר, "היא מתחבאת מתחת למיטה! " שלולית נקוותה במקום בו עמדה והיא לא הרגישה. "רוחמה, המשוגע הזה, זה טילים עם ראש חץ גרעיני? " שאלה עדן ועיניה חוורו. "יעל, בואי מתוקה. שטיפה קלה, בגדים, ונרד. " יעל נגררה כמו בובה הרעידות שלה לא פסקו . "יופי, עדן, התלבשת, כל הכבוד על הזריזות. גם הכנת לכם תיק! אני מלאת גאווה בך, בואו נרד מהר . כל שנייה חשובה. " ונשאה תפילה דוממת שזו תהייה מתיחה חולנית והיא תסלח. היא כבר סולחת. בבקשה, רק בדיחה מטומטמת של הגמד ההוא. בבקשה אלוהים, הרבה אני לא מבקשת. עדן שאלה שוב והיא השיבה מבלי לחשוב, "נקווה שלא. תשגיחי עליו, שבו . הנה אבא. אני כבר חוזרת. " חזרה למטבח ומילאה את הצידניות ושקיות בכל מה שמצאה, לא פסחה על כלום. רצה הלוך וחזור והקריין חוזר ומתריע, והאזעקה מנסרת כאילו שהקול הזה יֵיחָפֶּה על קול ההתרסקות. משה עלה לעזור, חיוור ועורו מבריק. "קח את הקומקום, ואת המים. בדקת הכל? לך. אני כבר באה. לך. שלא יצאו משם. כסה אותם בשמיכות העופרת." שמיכות העופרת הגדולות היו רעיון של אשתו המתה. אישה חכמה. הזמנה מיוחדת. "לקחת מספיק לרמי, טיטולים וכל השאר? " צעק רץ עם הצידניות. " בטח בטח," צרחה בחזרה והכוס נפלה והתרסקה בכיור. מבעד לחלון המטבח ראתה את הבזק האור החזק רחוק באופק ועצמה את העיניים. "תסלח לנו אלוהים על הכל! " התחננה ורצה אל המקלט.
רוחמה פתחה את החלונות והביטה אחריו. הייתה בו איכות, ללא ספק. הוא היה חתיך טבעי. גבר מושך בלי כל מאמץ. אם אחשוב על כל אבר בנפרד, הוא סתם מישהו. חשבה, אבל ביחד, נוצר קסם לא ברור אבל חזק. אולי כדאי לארוז וללכת. הייתה לי משימה וביצעתי אותה. יש לו את הבן שרצה. הכסף מונח בבנק, רוחמה, רחם להשכרה. זה רעיון לא רע להשתכרות. אני סתם מברברת, הסכמתי להיות אומנת, סוכנת בית, אני כמעט כמו הידועה בציבור שלו. ואני כועסת שיש לו נקבה מושכת. צחקקה לעצמה והסתכלה על חדר השינה הנוח, למה ללכת, טוב לי כאן, יש לי כל מה שאישה משתוקקת אליו. כדאי שאתחיל את הבוקר ברגל ימין. נראה לי שאיכפת לו, ממני. הייתי צריכה להגיד לו שאני מבלפת. חשבה ונכנסה לחדר האמבטיה, הוא חמוד כזה, רוצה לבלוע את העולם כולו, קצת טיפשון. חושב דרך האבר ולא דרך החומר. חבל. אני אמא אדמה. הוא לא רגיל לאישה חכמה, כל כך קל לתמרן אותו. הוא בכלל לא רצה עוד ילד, ולפני שהרגיש מה קורה איתו, הייתי במיטה הגדולה ואחרינו ולפנינו לילות סוערים. אולי זו הבדידות והרגשת התלישות שנפלה עליו? לא קל להתמודד עם מוות של אישה . מוות פתאומי. בבוקר יש אישה, בערב איננה. מעניין אם החברה שלו תרצה להישאר כאן ולטפל בילדים. אולי כדאי שאשאר כאן עוד קצת. מה רע לי כאן. עכשיו אני מתחילה להניע את השכל שלי. ההורמונים משפיעים לי על המוח. אולי הוא ישכח מחוזה העבודה ויהיה לי את כל זה. אין סיכוי. מוח ממולח יש לו. אחרת לא היה מצליח. הייתי צריכה למחוק את השורה ההיא. העו"ד שלו, מבט אחד בי, וקלט אותי. חבל שהוא תפוס. אחד כזה מתאים לי נאנחה ונכנסה מתחת למים החמים, בקלות אני יכולה להתעלם מהאחרות. בקלות. אסביר לו, שמה שהיה קודם, היה רק הורמונים. יותר טוב שאגיד לו, שמתחתי אותו. שלא דיברתי עם אף אחת. לא טוב. שלא ירגיש שאני פקחית מדי. למה לך לקלקל רוחמה. איפה תמצאי בית נהדר שכזה עם גבר וחשבון פתוח? בלי אישה קנאית, אל תשכחי שהוא אלמן, ויש לו זכות להתהולל עם מי שהוא רוצה. התעטפה במגבת הענקית, וניגשה לבדוק את הילדים. אכין ארוחת בוקר. למה לא. כמעט חלפו ארבעים יום. בשבוע הבא, אתחיל בדיאטה. הוא אוהב נשים צנומות. נו טוב, צנומה כבר אהיה אף פעם . אבל יש בי איכות. אני אישה יפה וגדולה. ואחרי שעמדה מול הראי לבושה אמרה, "ואני גם חכמה מאוד. לא לשכוח רוחמה." וצחקה. כשריח הקפה התפשט במטבח משה נכנס מזיע ועיניו בורקות, "תכיני לי גם? בבקשה. מקלחת, ואני מוכן ליום חדש. את נראית טוב. " חייך והצדיע. השיבה בהצדעה, "לפקודתך המפקד. " הלך צוחק וחשבה, כל כך קל איתו, צריך לדעת איך ומה. הוא כמו התינוק, שיר קטן, לחישות, אפלולית, לטיפות במקומות הנכונות. על אדן החלון התנגן ברדיו שיר ישן. צריכים להשקות את התבלינים שבעציצים, חשבה וכבר מילאה את המשפך במים. פתאום הופסק השיר, ונשמעה הצפירה. היא הקשיבה ולא הבינה. צפירה עולה ויורדת? צפירה ארוכה? קלקול. בטח קלקול. אולי ניסיון לקראת יום השואה? כן. בטח ניסיון. משה נכנס למטבח מבוהל ,עירום ורטוב, מנסה להתנגב. "אזעקת אמת, למה, מה קרה? תפתחי טלוויזיה, עכשיו! " ומיהר אל הסלון. הצפירה לא פסקה. על המרקע דניאל פאר, חיוור, מבוהל אמר בקול שניסה לחקות רגיעה, " כרגע התקבלה התרעה. "על האזרחים לרדת למקלטים. אני חוזר. על האזרחים לרדת למקלטים וללבוש מסכות. נורו לעברנו טילים ארוכי טווח מאירן. אני חוזר, זה לא תרגיל, אני חוזר, לא תרגיל, לרדת למקלטים." משה עמד מול המכשיר כמשותק. הבנות התעוררו ורצו אליהם מבוהלות. עדן, הבכורה בכתה בקול מחזיקה בתינוק שישן . "אבא , מה הוא אומר, למה הוא אומר טילים, אבא, נמות, נמות? " רוחמה, בקול מאופק אמרה: "תני את הילד. היכנסו למקלט. משה, תדליק שם את הרדיו. קח לילדות שמיכות ומים. המסכות בפינה הימנית שם. מי שצריכה לשירותים, לעשות עכשיו. אני שומרת. לא לדאוג. משה, תתלבש. אני אביא אוכל ושתייה. " "רוחמה, את לא מפחדת? " יעל רעדה ללא שליטה וניערה את ידיה גופה מכווץ כאילו סבלה מכאב נורא. "בואי קטנה. בטח שאני מפחדת. בטח. אבל אני גדולה. " חייכה ושלחה מבט במשה. "בואי, יעל, אסנת, נרד ביחד. " כשהתכופף, נשרה המגבת והבנות פרצו בצחוק היסטרי. "תרדו. אבא כבר מתלבש ויורד אליכן. עדן, את בסדר? " "הקול הזה, מנסר במוח ועל העצבים." מלמלה הילדה והחזיקה בידיהן של שתי האחיות, "נרד למקלט. אבא השקיע שם ימבה כסף. איפה אירית? אירית? " קראה ויעל הצליחה לומר, "היא מתחבאת מתחת למיטה! " שלולית נקוותה במקום בו עמדה והיא לא הרגישה. "רוחמה, המשוגע הזה, זה טילים עם ראש חץ גרעיני? " שאלה עדן ועיניה חוורו. "יעל, בואי מתוקה. שטיפה קלה, בגדים, ונרד. " יעל נגררה כמו בובה הרעידות שלה לא פסקו . "יופי, עדן, התלבשת, כל הכבוד על הזריזות. גם הכנת לכם תיק! אני מלאת גאווה בך, בואו נרד מהר . כל שנייה חשובה. " ונשאה תפילה דוממת שזו תהייה מתיחה חולנית והיא תסלח. היא כבר סולחת. בבקשה, רק בדיחה מטומטמת של הגמד ההוא. בבקשה אלוהים, הרבה אני לא מבקשת. עדן שאלה שוב והיא השיבה מבלי לחשוב, "נקווה שלא. תשגיחי עליו, שבו . הנה אבא. אני כבר חוזרת. " חזרה למטבח ומילאה את הצידניות ושקיות בכל מה שמצאה, לא פסחה על כלום. רצה הלוך וחזור והקריין חוזר ומתריע, והאזעקה מנסרת כאילו שהקול הזה יֵיחָפֶּה על קול ההתרסקות. משה עלה לעזור, חיוור ועורו מבריק. "קח את הקומקום, ואת המים. בדקת הכל? לך. אני כבר באה. לך. שלא יצאו משם. כסה אותם בשמיכות העופרת." שמיכות העופרת הגדולות היו רעיון של אשתו המתה. אישה חכמה. הזמנה מיוחדת. "לקחת מספיק לרמי, טיטולים וכל השאר? " צעק רץ עם הצידניות. " בטח בטח," צרחה בחזרה והכוס נפלה והתרסקה בכיור. מבעד לחלון המטבח ראתה את הבזק האור החזק רחוק באופק ועצמה את העיניים. "תסלח לנו אלוהים על הכל! " התחננה ורצה אל המקלט.