שועלית המדבר
New member
איש הגשם
איש הגשם
זה קרה לפני 3 שנים,ביום גשום אחד.ההיתי בתחנה המרכזית הישנה כאשר לפתע התחיל לרדת מבול.תפסתי מחסה מתחת לסככת אוטובוס,כי לא היה עימי מטריה(שונאת מטריות).השתעממתי וההיתי שקועה במחשבות,כאשר פתאום עיניי ראו אותו.איש זקן אחד,יושב בשרפרף נמוך,בקושי סוודר עליו, מושיט את ידו קדימה ומוכר עטים באגורות.משך את תשומת ליבי שהוא ישב כך מתחת לגשם שהיה די כבד,כאילו הוא לא שם.עלי להודות שלא ההיתי טיפוס שמתעקב לבחון את הסובבים אותי.אבל מתוך חוסר עשיה באותו רגע, כן עשיתי זאת.כאב לי ליראותו כך,אנשים עוברים,וממהרים,ניתקלים בידו המושטת,כועסים,אומרים לו לזוז...קרוב לודאי שיכלתי גם אני להיות אחד מהם,לו לא עמדתי שם.ריחמתי עליו וכאשר פסק מעט הגשם ניגשתי אליו וקניתי כמה עטים.חשבתי שהוא ישמח,חשבתי שהוא מאוד עני אם הוא יושב כך בגשם ומנסה למכור את סחורתו.אבל שום ניע לא היה בפניו הקפואים,שהיו רטובים לחלוטין ממי הגשם. המשכתי בדרכי,ולא יודעת למה,אבל היתה לי מועקה כבדה.לא יכלתי שלא לחשוב עליו,אני שמטבעי די מחוספסת ומשהו צינית,לעגתי לעצמי. חזרתי שוב על עקבותי,מתוך סקרנות ליראות אם עודנו באותו מקום. והוא המשיך שם.התקרבתי הפעם לאט,בחנתי את פניו,עיניו מרוחקות באותו הבעת פנים.קניתי ממנו שוב כמה עטים,אבל שוב זה לא שימח אותו. חשבתי שבטח יום רע יש לו.ממש הרגשתי רע,כל כך רציתי שהוא ישמח שיחייך שיצא מהמצב הזה.רציתי לישאול מה קורה לו,אבל התביישתי.לבסוף הלכתי,אבל לא יכלתי שלא לחשוב עליו במשך היום.החלטתי שלמחרת אני חוזרת ושואלת אותו.וחזרתי,אבל המקום היה ריק.ניגשתי לדוכן ושאלתי את המוכר אם ראה את האיש...הוא שאל אם אני קרובה שלו.עניתי שלא, ןאז הוא סיפר לי שהוא התמוטת אתמול בערב,ואמבולנס לקח אותו. באותו רגע,הרגשתי מהלומה בליבי.התבישתי כל כך מעצמי,למה לא עשיתי משהו,למה לא שאלתי,הרבה למה...המוכר לא ידע את שמו אבל איש הגשם כבר כמה ימים שם,מסיפורים של הסביבה הוא ידע שהוא ניצול שואה ושאישתו נפטרה לפני זמן קצר.אין לו ילדים.התחלתי לבכות,בגלל האטימות שלי,אולי יכלתי לעזור לו.המוכר ניסה לעזור לי למצוא את כתובתו,ללא הצלחה.יש כמה שהכירו אותו אבל לא ממש יודעים איפה הוא גר. את איש הגשם כבר לא מצאתי.אבל איש הגשם העיר אותי מאטימות לסובבים אותי.נתן לי להבין שיש צעקות שלא נישמעות.ומאותו יום משהו השתנה בי. למדתי ליראות שיש עוד הרבה אנשי גשם כאלו,ושאפשר לעשות משהו למענם. אנחנו עושים הרבה למען ילדים זנוחים,ומוכים ילדים שהחיים לא היטיבו איתם.וטוב שכך.אבל לא נישכח גם את הקשישים האלו,שלא מעטים מהם הקימו את המדינה,והתרומה שלהם לארץ שלנו.הצעקה שלהם לא נישמעת, אבל היא קיימת.אני חושבת שכל אחד יכול לתרום מזמנו שעה בשבוע,לבקר בבתי אבות,לשאול אם מישהו בודד לאמץ לעצמו סבא או סבתא כזה.להביא לו משהו מהבית,לשבת לשוחח מעט,והרווח הוא לשני הצדדים,כי אין הרגשה נעלה יותר מאשר לדעת שעשית משהו למען מישהו שבאמת זקוק לך.והכל בצניעות,לא כדי שיומרו שאתה טוב,או לשם מטרה אחרת.לתת.לתת מעצמך. וזה מה שלימד אותי איש הגשם. וכאשר אני פוסעת בתחנה המרכזית הישנה,ועוברת באותו מקום שישב האיש, אני מחיכת.שיעור אמיתי בחיים. ולך ,בפעם הראשונה אני מבקשת סליחה.סליחה,על שלא עשיתי יותר למענך ותודה שהארת את עיני ופתחת את ליבי. אהיה שלום היכן שתהיה.
איש הגשם
זה קרה לפני 3 שנים,ביום גשום אחד.ההיתי בתחנה המרכזית הישנה כאשר לפתע התחיל לרדת מבול.תפסתי מחסה מתחת לסככת אוטובוס,כי לא היה עימי מטריה(שונאת מטריות).השתעממתי וההיתי שקועה במחשבות,כאשר פתאום עיניי ראו אותו.איש זקן אחד,יושב בשרפרף נמוך,בקושי סוודר עליו, מושיט את ידו קדימה ומוכר עטים באגורות.משך את תשומת ליבי שהוא ישב כך מתחת לגשם שהיה די כבד,כאילו הוא לא שם.עלי להודות שלא ההיתי טיפוס שמתעקב לבחון את הסובבים אותי.אבל מתוך חוסר עשיה באותו רגע, כן עשיתי זאת.כאב לי ליראותו כך,אנשים עוברים,וממהרים,ניתקלים בידו המושטת,כועסים,אומרים לו לזוז...קרוב לודאי שיכלתי גם אני להיות אחד מהם,לו לא עמדתי שם.ריחמתי עליו וכאשר פסק מעט הגשם ניגשתי אליו וקניתי כמה עטים.חשבתי שהוא ישמח,חשבתי שהוא מאוד עני אם הוא יושב כך בגשם ומנסה למכור את סחורתו.אבל שום ניע לא היה בפניו הקפואים,שהיו רטובים לחלוטין ממי הגשם. המשכתי בדרכי,ולא יודעת למה,אבל היתה לי מועקה כבדה.לא יכלתי שלא לחשוב עליו,אני שמטבעי די מחוספסת ומשהו צינית,לעגתי לעצמי. חזרתי שוב על עקבותי,מתוך סקרנות ליראות אם עודנו באותו מקום. והוא המשיך שם.התקרבתי הפעם לאט,בחנתי את פניו,עיניו מרוחקות באותו הבעת פנים.קניתי ממנו שוב כמה עטים,אבל שוב זה לא שימח אותו. חשבתי שבטח יום רע יש לו.ממש הרגשתי רע,כל כך רציתי שהוא ישמח שיחייך שיצא מהמצב הזה.רציתי לישאול מה קורה לו,אבל התביישתי.לבסוף הלכתי,אבל לא יכלתי שלא לחשוב עליו במשך היום.החלטתי שלמחרת אני חוזרת ושואלת אותו.וחזרתי,אבל המקום היה ריק.ניגשתי לדוכן ושאלתי את המוכר אם ראה את האיש...הוא שאל אם אני קרובה שלו.עניתי שלא, ןאז הוא סיפר לי שהוא התמוטת אתמול בערב,ואמבולנס לקח אותו. באותו רגע,הרגשתי מהלומה בליבי.התבישתי כל כך מעצמי,למה לא עשיתי משהו,למה לא שאלתי,הרבה למה...המוכר לא ידע את שמו אבל איש הגשם כבר כמה ימים שם,מסיפורים של הסביבה הוא ידע שהוא ניצול שואה ושאישתו נפטרה לפני זמן קצר.אין לו ילדים.התחלתי לבכות,בגלל האטימות שלי,אולי יכלתי לעזור לו.המוכר ניסה לעזור לי למצוא את כתובתו,ללא הצלחה.יש כמה שהכירו אותו אבל לא ממש יודעים איפה הוא גר. את איש הגשם כבר לא מצאתי.אבל איש הגשם העיר אותי מאטימות לסובבים אותי.נתן לי להבין שיש צעקות שלא נישמעות.ומאותו יום משהו השתנה בי. למדתי ליראות שיש עוד הרבה אנשי גשם כאלו,ושאפשר לעשות משהו למענם. אנחנו עושים הרבה למען ילדים זנוחים,ומוכים ילדים שהחיים לא היטיבו איתם.וטוב שכך.אבל לא נישכח גם את הקשישים האלו,שלא מעטים מהם הקימו את המדינה,והתרומה שלהם לארץ שלנו.הצעקה שלהם לא נישמעת, אבל היא קיימת.אני חושבת שכל אחד יכול לתרום מזמנו שעה בשבוע,לבקר בבתי אבות,לשאול אם מישהו בודד לאמץ לעצמו סבא או סבתא כזה.להביא לו משהו מהבית,לשבת לשוחח מעט,והרווח הוא לשני הצדדים,כי אין הרגשה נעלה יותר מאשר לדעת שעשית משהו למען מישהו שבאמת זקוק לך.והכל בצניעות,לא כדי שיומרו שאתה טוב,או לשם מטרה אחרת.לתת.לתת מעצמך. וזה מה שלימד אותי איש הגשם. וכאשר אני פוסעת בתחנה המרכזית הישנה,ועוברת באותו מקום שישב האיש, אני מחיכת.שיעור אמיתי בחיים. ולך ,בפעם הראשונה אני מבקשת סליחה.סליחה,על שלא עשיתי יותר למענך ותודה שהארת את עיני ופתחת את ליבי. אהיה שלום היכן שתהיה.