אישה יפה או אישה מכוערת ?
כי כבר 30 , ואין ברירה אתה חייב מישהי, ואין זמן יותר... אלה היו החבלים שנלפפו סביבי לפני עשר שנים, כשמפעלי חיי, דוממו מנוע. כבר כשהגיעה, פניתי ללכת, אולם אחריות קונספירטיבית של ברירת הטבע, אילצה אותי להיכנע לחוקי המשחק.GAME OVER. תהליך ההפנמה היה קשה. אני זוכר לילות בלברינטים אין סופיים של התודעה, לעבר עיר המקלט של עליבות הדלות. למראית עין, אני שחקן ראשי במזבלת המזחלת. הכל עובד לפי הספר. חיזור, סרט, אוכל, טלפון. כלפי חוץ לורנס אוליביה. בפנים הרי געש בצפון איטליה, המחשבים את התבעבעות הפרץ. והיא הפתיה בודאי אינה חשה בדבר: חושיי בתרדמת, ליבי עטוף מים כבדים, ומאיים להיבקע – והיא מחייכת. שנה של ייסוריי המצפון והנפש מתנקזים אל לילה לא קסום, באולם דל, בחסות איש זר עם זקן. הוא שר, אני חוזר אחריו כמו בשיעור תושב"ע. כולם מחייכים אני חוכך, והולך על רצינות, כי בכל זאת. טיסה לעיר אירופאית קסומה רק הופכת את התסכול שלי, לממאיר, למראה נערות בבל, הפוקדות את סביבותיי בצעד לא מדוד. אני הבאתי עמי אות קין, שעוטף אותי כמו צלופן על סוכריה ישנה, ונוטל מאפי נשימה אחרונה של טוהר. ואז השגרה המופלאה. מסתגר בקונכייה, זמן החיכוך מתקצר, והמוות מתקרב. יש תקווה. העבודה היא הדרך הטובה ביותר להימנע מאישה כעורה, עיתון זה רק "הארץ" רב המידות, והשינה היא פסגת הפסגות, הקלימנג´רו של היום. רק בעיצומה של תנומה הכל פתוח, הכל אפשרי. האשליה משתלטת על גופתי. לפני השינה מתרחש לעיתים הנורא מכל. זה לא שאנחנו רוצים, באמת, פשוט נראה שצריך, שמתחייב. אני נמתח רק כשמתקיימים שני תנאים: א. חיכוך ישיר בבשר ב. דמיון מודרך. לכל אורך התהליך, אני נמצא במקום אחר. כשאני לרגע חוזר, ושב, זה כבר אבוד. בהתחלה עוד קיוויתי למצוא, נקודת משען עליה אולי אוכל לבסס מניע לגיטימי, לאלפית תאווה. נשבע שחיפשתי. הפנים ירדו כבר בהתחלה. שיער ? קש לא מעובד. אולי שדיים ? לא ולא, ריריים, חסרי עמוד שדרה, ובנוסחא הנדסית הכי מתוחכמת לא תוכיח שהם שווים. ישבן ? גרום, מאיים לקרוס, פצוע כפניה של נערה מתבגרת, ומדיף. ירכיים? לא דומות, ניגרות, עופיות קפואות. עיניים ? נטולות מבע, נטולות חדווה, כשל בקר הקרב לשחיטה. בטן שטוחה כמתאר הגלבוע, מתנפחת כמו המדד, מתנפצת לצדדים, וצועדת קדימה עם הזמן. היא קטנה בפרטים הקטנים, ובמאקרו אולי יש אתרי אינטרנט מסוימים שישמחו. עכשיו אני עמוק בים. אני במים, ודמעות מציפות במין דיפוזיה של ים, גלים ורגש. רע לי עמוק בעמוקים, אבן גדולה ממלאת את חלל ריאותיי, היום היא בת עשר. אני חייב להמשיך, אין הרבה ברירה-מחדל. כמה צאצאים סוגרים לך סופית את כל דרכי המילוט.(ועוד אומרים שהם מאד מזכירים את האימא) ואתה ממשיך להשלים. בים אני מרגיש מצוין, המים האינסופיים מרעננים את נשמתי הדוויה, אני חסר משקל וצבע, המים מייצבים את גופי הרופס, ומאלצים אשליה של חופים זהובים באי קוקוס ביץ´. הראש מתכנס אל התכלת. ותחושה קלה של אושר מתגנבת לתוכך, אך גם זו נתפסת ומסתלקת חיש. עכשיו אני על קו המים. הולך לכיוון המאורה הממארת שלי. על החוף זרועות מאות נשים, שהייתי רוצה בכל מאודי, ללכת אצל כל אחת מהן, אך פרסותיי ופרוסיותי גוררות אותי אלי כעורה ומספר חברים, להם בז אני, ותעוב עמוק למילייה שלי, חורך את העודף של כעורתי. אני בחוף. כמה יופי טמון בחוף הים. נשים בשלל גוונים, ים, שמיים כחולים, חול רך אבק כוכבים. אך מה לי ולכל זאת, אני בכיוון אחר. אני בדרך למציאות, שאני רוצה בה כפי שנידון צוהל לקראת כיתת היורים. כל העולם פרוס בפני, אך אני קשור בכבלים שקופים אל חרפתי. אני מתקרב, גם זה. הכעורה בבגד ים כעור, שמחמיר עם קימוריה הקהים. חיוך נמתח על פני, כמו קסם בלתי מוסבר. היא באמת כעורה, ובנוסף השנים לא עשו עמה טוב. נטולת חן לחלוטין. העצב עומד לעלות על גדותיו, אני כל כך צריך ליטוף. אפילו עין בוחנת מזו שיושבת מאחור. אסתפק בריפרוף. הבעת עניין חולפת, שאולי תתעצם בתור לארטיק. גם זו מאחורה היא בהחלט כעורה, אך בכל זאת שונה. הכיעור מתחלק אחרת, ואולי אפילו יש סיכוי למצוא שוק טובה, או פרק כף יד חינני. כן, מבט חטוף שלה, בהחלט יכול לנגוס בעצבות. עיניה תרות, שלי קבועות, אני נדרך. לפתע מתקדם אדם אחר, אדם שהיא התיק שלו. הוא מסתכל על כעורתי ועלי ולרגע מבטינו מצטלבים, ודומה שהחלפנו כך, בשביב אחד, הזדהות רגשית מוחלטת של חיים שלמים. כן, כעורה היא אישתי, ואני מאד מאד עצוב.
כי כבר 30 , ואין ברירה אתה חייב מישהי, ואין זמן יותר... אלה היו החבלים שנלפפו סביבי לפני עשר שנים, כשמפעלי חיי, דוממו מנוע. כבר כשהגיעה, פניתי ללכת, אולם אחריות קונספירטיבית של ברירת הטבע, אילצה אותי להיכנע לחוקי המשחק.GAME OVER. תהליך ההפנמה היה קשה. אני זוכר לילות בלברינטים אין סופיים של התודעה, לעבר עיר המקלט של עליבות הדלות. למראית עין, אני שחקן ראשי במזבלת המזחלת. הכל עובד לפי הספר. חיזור, סרט, אוכל, טלפון. כלפי חוץ לורנס אוליביה. בפנים הרי געש בצפון איטליה, המחשבים את התבעבעות הפרץ. והיא הפתיה בודאי אינה חשה בדבר: חושיי בתרדמת, ליבי עטוף מים כבדים, ומאיים להיבקע – והיא מחייכת. שנה של ייסוריי המצפון והנפש מתנקזים אל לילה לא קסום, באולם דל, בחסות איש זר עם זקן. הוא שר, אני חוזר אחריו כמו בשיעור תושב"ע. כולם מחייכים אני חוכך, והולך על רצינות, כי בכל זאת. טיסה לעיר אירופאית קסומה רק הופכת את התסכול שלי, לממאיר, למראה נערות בבל, הפוקדות את סביבותיי בצעד לא מדוד. אני הבאתי עמי אות קין, שעוטף אותי כמו צלופן על סוכריה ישנה, ונוטל מאפי נשימה אחרונה של טוהר. ואז השגרה המופלאה. מסתגר בקונכייה, זמן החיכוך מתקצר, והמוות מתקרב. יש תקווה. העבודה היא הדרך הטובה ביותר להימנע מאישה כעורה, עיתון זה רק "הארץ" רב המידות, והשינה היא פסגת הפסגות, הקלימנג´רו של היום. רק בעיצומה של תנומה הכל פתוח, הכל אפשרי. האשליה משתלטת על גופתי. לפני השינה מתרחש לעיתים הנורא מכל. זה לא שאנחנו רוצים, באמת, פשוט נראה שצריך, שמתחייב. אני נמתח רק כשמתקיימים שני תנאים: א. חיכוך ישיר בבשר ב. דמיון מודרך. לכל אורך התהליך, אני נמצא במקום אחר. כשאני לרגע חוזר, ושב, זה כבר אבוד. בהתחלה עוד קיוויתי למצוא, נקודת משען עליה אולי אוכל לבסס מניע לגיטימי, לאלפית תאווה. נשבע שחיפשתי. הפנים ירדו כבר בהתחלה. שיער ? קש לא מעובד. אולי שדיים ? לא ולא, ריריים, חסרי עמוד שדרה, ובנוסחא הנדסית הכי מתוחכמת לא תוכיח שהם שווים. ישבן ? גרום, מאיים לקרוס, פצוע כפניה של נערה מתבגרת, ומדיף. ירכיים? לא דומות, ניגרות, עופיות קפואות. עיניים ? נטולות מבע, נטולות חדווה, כשל בקר הקרב לשחיטה. בטן שטוחה כמתאר הגלבוע, מתנפחת כמו המדד, מתנפצת לצדדים, וצועדת קדימה עם הזמן. היא קטנה בפרטים הקטנים, ובמאקרו אולי יש אתרי אינטרנט מסוימים שישמחו. עכשיו אני עמוק בים. אני במים, ודמעות מציפות במין דיפוזיה של ים, גלים ורגש. רע לי עמוק בעמוקים, אבן גדולה ממלאת את חלל ריאותיי, היום היא בת עשר. אני חייב להמשיך, אין הרבה ברירה-מחדל. כמה צאצאים סוגרים לך סופית את כל דרכי המילוט.(ועוד אומרים שהם מאד מזכירים את האימא) ואתה ממשיך להשלים. בים אני מרגיש מצוין, המים האינסופיים מרעננים את נשמתי הדוויה, אני חסר משקל וצבע, המים מייצבים את גופי הרופס, ומאלצים אשליה של חופים זהובים באי קוקוס ביץ´. הראש מתכנס אל התכלת. ותחושה קלה של אושר מתגנבת לתוכך, אך גם זו נתפסת ומסתלקת חיש. עכשיו אני על קו המים. הולך לכיוון המאורה הממארת שלי. על החוף זרועות מאות נשים, שהייתי רוצה בכל מאודי, ללכת אצל כל אחת מהן, אך פרסותיי ופרוסיותי גוררות אותי אלי כעורה ומספר חברים, להם בז אני, ותעוב עמוק למילייה שלי, חורך את העודף של כעורתי. אני בחוף. כמה יופי טמון בחוף הים. נשים בשלל גוונים, ים, שמיים כחולים, חול רך אבק כוכבים. אך מה לי ולכל זאת, אני בכיוון אחר. אני בדרך למציאות, שאני רוצה בה כפי שנידון צוהל לקראת כיתת היורים. כל העולם פרוס בפני, אך אני קשור בכבלים שקופים אל חרפתי. אני מתקרב, גם זה. הכעורה בבגד ים כעור, שמחמיר עם קימוריה הקהים. חיוך נמתח על פני, כמו קסם בלתי מוסבר. היא באמת כעורה, ובנוסף השנים לא עשו עמה טוב. נטולת חן לחלוטין. העצב עומד לעלות על גדותיו, אני כל כך צריך ליטוף. אפילו עין בוחנת מזו שיושבת מאחור. אסתפק בריפרוף. הבעת עניין חולפת, שאולי תתעצם בתור לארטיק. גם זו מאחורה היא בהחלט כעורה, אך בכל זאת שונה. הכיעור מתחלק אחרת, ואולי אפילו יש סיכוי למצוא שוק טובה, או פרק כף יד חינני. כן, מבט חטוף שלה, בהחלט יכול לנגוס בעצבות. עיניה תרות, שלי קבועות, אני נדרך. לפתע מתקדם אדם אחר, אדם שהיא התיק שלו. הוא מסתכל על כעורתי ועלי ולרגע מבטינו מצטלבים, ודומה שהחלפנו כך, בשביב אחד, הזדהות רגשית מוחלטת של חיים שלמים. כן, כעורה היא אישתי, ואני מאד מאד עצוב.
