איפה עובר הגבול?

[m i t a l y]

איפה עובר הגבול?

הבת שלי מתלבטת בין חוגים מסוימים שהיא רוצה השנה: בישול (שאני מראה לה ומלמדת אותה גם בבית שלנו) ולהמשיך בלימודי הג'ז שהיא התחילה לפני שנה ומאוד מצטיינת בהם. מצד אחד, אני לא רוצה להיות כמו אמי - שתלטנית ומצד שני אני רוצה לדחוף את הבת שלי לשלוט בחייה שלה ולדעת להחליט החלטות עבורה/עבור עצמה. אז... היא מתלבטת ואני שואלת: איפה עובר הגבול שלנו כהורים? היכן אנחנו דוחפים את הילד לכיוון שאנחנו חושבים שהוא טוב בו ורואים את התרומה (חוג הג'ז מאוד פיתח אצל הבת שלי את הביטחון והערך העצמי שלה) הגדולה עליו? לבין לאפשר לילד שלנו להתפתח בכל מיני כיוונים ולנסות דברים חדשים? ללכת לפי רצונו האישי?

 

[אור חבצלות]

חשוב מאוד לאפשר לילד להתפתח בכל מיני כיוונים

ולנסות דברים חדשים, בעיקר לפי טעמו האישי המשתנה חליפות ומתייצב בסופו של דבר על תחומים מסויימים, ששוב עשויים בתהליך התבגרותו, להשתנות. אפשר לנסות ולהציע כיוון שונה ממה שהוא רוצה, אבל להכריח - לא!!! כמה מאיתנו שינו כיוון אחרי שכבר הקימו משפחה? לא מעט! נכון? ולא מעט היו שמחים לשנות אם היתה להם אפשרות....

 

[pf26]

כל-כך הרבה הורים מנסים לממש את עצמם

דרך הילדים שלהם. רואים את זה בעיקר אצל הקטנטנים, כשההורים שולחים אותם לחוג אנגלית ושחמט וכתיבה יוצרת וכו', כשהילד בסך הכל רוצה לשחק כדורגל עם החברים. מילת המפתח היא הקשבה לצרכי הילד ואיזון נכון. לילדים היום יש המון עיסוקים אחה"צ וההורים שוכחים להשאיר להם זמן להשתעמם, ללמוד להעסיק את עצמם. את צריכה לשמוח שביתך מתלבטת איתך ורוצה לשמוע את דעתך לפני שהיא מקבלת החלטה על החוג הרצוי לה. ובאופן ענייני יותר: אני מרשה מקסימום שני חוגים בשבוע ובודקת מי המדריך (נסיון, גיל, גישה לילדים), מי עוד הולך מהחברים, והאם הילד באמת רוצה או שנכנע ללחץ חיצוני.

 

[maybesure]

אם אי אפשר את שני החוגים

אז..מה שהיא באמת באמת רוצה ומעדיפה, ולא כדי לרצות אותך.. נשמע לי הגיוני לגמרי לעשות הפסקה בג'אז ולהתפנות לבישול אם היא נהנית מכך. כשבתי הייתה בת 3 חשבתי שהגיע הזמן לחוג, רשמתי אותה להתעמלות כי היא הייתה שמנמונת וחשבתי שיכול להועיל לה. כמובן שהיא שנאה את החוג, ולא ממש שיתפה פעולה. הפסקנו וכשהגיעה לגיל 4 שמעה אותי מדברת עם חברה על כך שהחברה רוצה לרשום את בתה לאנגלית והבת לא רוצה. מנסיוני הצעתי לה שלא תרשום - רק תיקח אותה לשעור אחד להתרשם. בתי התלהבה וביקשה ללמוד אנגלית, היא הצטרפה לקבוצה של בוגרים ממנה בשנתיים והפכה למצטיינת בסוף אותה שנה. כשאוהבים משהו עושים אותו טוב יותר. האנגלית שלה היום מעולה, הספקנו להיות איתה פעמיים בארה"ב לתקופות קצרות של שבועיים היא השתלבה מהר מאוד בדיבור, היא קוראת וכותבת אנגלית כמעט כאילו נולדה שם. מאז היא הספיקה להשתתף במגוון חוגים שונים, נגינה, רכיבה, התנדבות במרפאה וטרינרית, כתיבה יוצרת. אכן אופקיה רחבים והיא מוכנה ללמוד הכלללל. כל שביקשה ללמוד - איפשרנו לה גם אם זה הצריך הפסקת חוג אחד כדי לעבור לאחר - העיקר שהבחירה האמיתית תהיה שלה. פעם האמנתי שהתמדה היא סוד הצלחה, אבל היום אני גם בעד מעברים מתחום לתחום אם זה מה שהילד באמת רוצה.

 

[גלבועא]

לא קל,

זה שאת מלמדת אותה בבית לבשל אינו סיבה למנוע ממנה חוג לבישול, אם את זה היא "הכי רוצה". [מקסימום היא תלמד אותך כמה טריקים שלא ידעת עליהם]. חוגים לדעתי חשובים בגיל הזה יותר בגלל ההיבט החברתי שלהם ולא בשל ה"התמחות" שבהם. לדעתי זה צריך להיות השיקול שלך.

 

[אמא לבוגרים]

אני רואה את תפקיד ההורים

בבחירת חוגים כמו בהרבה תחומים נוספים. מכוון, מייעץ אך, ההחלטה בידי הילד (כמובן שבוחר לא בדברים שליליים). לגבי חוגים. ילדי בחרו את מה שאהבו. הדבר היחידי שהגבלנו הוא שלא יפגע בלימודים.

 

[ה ר מ י נ ה]

זאת לא תשובה של שחור ולבן. אם היא יכולה ללכת

לשני החוגים, מצויין. אם יש בעיה, הציעי לה להמשיך עם הג'אז, והבטיחי שאת תעשי לה חוג בית בבישול. בכל מקרה, אנחנו ההורים, ותפקידנו לכוון ולייעץ, וגם למתוח קווים. גם בעיה כלכלית היא סוג של מתיחת קו. "את זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו", וזהו. הבעיה היום הפוכה לחלוטין. הילדים מחליטים וההורים נגררים אחריהם בלי שתהיה להם דעה בנושא, ומבלי שיעזו להציב גבולות. זה, לדעתי, שורש כל רע. הגדרת שתלטנות של הורים נעשית בדיעבד. אם ההורים מכוונים את הילדים בתבונה, פותחים בפניהם את כל האפשרויות. מציגים גם את המגבלות (למשל בעיה כלכלית או חשש שמרוב חוגים לא יהיה לילדה זמן פנוי), ויחד עם הילדה מגבשים החלטה. כמובן שככל שהילד גדל, המשקל שלו בקבלת ההחלטה יגדל, ואם הליווי ההורי נעשה נכון, כשתגיע השעה להחליט לבד, הילד יוכל להחליט החלטות מושכלות ועצמאיות.