איפה טעינו?
(הכתוב מטה מכוון למי שאוהב להיות על הכוונת). טעינו, שאישרנו לרב לוינגר וחבר מרעיו לחגוג את פסח 68´ בחברון. טעינו בסבסטיה ובאריאל ובמעלה אדומים. טעינו שחשבנו שאפשר לרצות בו-זמנית מדינה עם רוב יהודי וציביון יהודי, השולטת בשטחים בהם יש מיליוני אנשים מעם אחר. לא רצינו לדבר על טרנספר ולא על חלוקה. טעינו כשהכחשנו את המציאות (גולדה מאיר: "אין דבר כזה עם פלשתינאי") הנרקמת מול עינינו הסומות. טעינו כשהיינו בטוחים שעם חרב (דמוקלס) איימתנית כשלנו לעולם לא נחיה עוד על חרבנו, ותמיד נהיה הילד הכי חזק בשכונה. טעינו כשהיינו בטוחים שניתן להיות גם מדינה מערבית וגם ללכת נגד הקונצנזוס של הפרדות משליטה בעמים אחרים. טעינו שחשבנו שאפשר גם לנהל מדינה מודרנית עצמאית ובטוחה בעצמה וגם להמשיך לנגן על רגשות האשם כהומלסים דחוייים ורדופים, כבגולה. טעינו שאמרנו שפנינו לשלום אבל לא טרחנו ללמוד ערבית, להשתמש במאות אלפי העולים שדיברו ערבית, שלא טרחנו להכיר את סביבתינו, שהתנכרנו למקורות היהודיים, ניסינו למחוק את הגולה ו"מחקנו" אנשים, תרבויות וידע. רצינו דמות אחידה למדינה, שתדמה למה שאנחנו היינו אמורים להיות. טעינו כשניצלנו את המצב והפכנו את הפלשתינאים לחוטבי עצים ושואבי מים במקום לטפח כלכלה מקומית. אוי כמה שטעינו כשסברנו שניתן לאכול את העוגה (בגרגרנות הדוניסטית) ולהשאיר אותה שלימה (כמו א"י). טעינו שהחרבנו את יופיה של א"י לפיתוח תעשייתי משולח רסן - זיהמנו נחלים, סתמנו וואדיות בבטון, כרתנו יערות והסתרנו את הים במארינות ומלונות יוקרה. טעינו כשהתעלמנו מיכולת הקליטה של הארץ וחשבנו שתמיד יהיו מספיק מים ומספיק קרקע. טעינו כשנפתחנו סוף סוף אל העולם - מוזיקה, ספרות, טלביזיה וקולנוע, אומנות פלסטית ועיצוב, פילוסופיה מודרנית... נפתחנו, אבל בעיקר לתרבות האמריקאית בצד השטחי יותר שלה, הפופוליסטי והרדוד, והזנחנו את תרבותינו העברית - השירה גוססת, היצירה המקומית מקרטעת, השפה מתדלדלת. טעינו כשחשבנו שאם נעשה שמח עם קצת מוזיקה וחומר טוב העולם תמיד יהיה ורוד עם פילים סגלגלים. טעינו כשחשבנו שניתן להיות עם אחד עם פערים חברתיים כמרחק בין צנעא למילווקי. טעינו כשטענו בתוקף שאם רק נתנהג כמו האמריקאים והאירופאים גם פה כולם יישחו בדולרים. רמינו להיות "אור לגוים" ואנחנו לא מוצאים את עצמנו בחושך בין כל הרעש והבלגן... הלכנו לאיבוד. מי אנחנו ומה אנחנו ולמה אנחנו פה ולא בלונדון (...יש שם יותר סרטים)...כנראה ששכחנו כי אנחנו מזדקנים (54 לא הולך ברגל בלי נעליים נוחות). טעינו כשהתייחסנו לפלשתינאים כאל חובבנים וחשבנו שאם נרקום עסקת סחר-מכר עם אש"ף הגולה בתוניס הכל יסתדר...לא רצינו לעשות שלום עם העם, לא רצינו לוותר ולו רק על נצרים וקרית ארבע, רצינו רק לסגור עניין... עראפאת שאוטוטו נעלם מהמפה יקבל מדינת חסות לבנות על חשבונה מחדש את הקריירה (הטרוריסטית והדיקטטורית) ואנחנו נוכל להמשיך לחיות באשליות... שלום? אולי אח"כ אנחנו רוצים לישון עוד קצת ואם אפשר גפ בבית החדש בעוד התנחלות מורחבת. אשמנו, בגדנו, מה אפשר לצפות, גם נהגים מעולים לפעמים נכשלו טסט ראשון. אולי יש הזדמנות שניה? ואולי לא?
(הכתוב מטה מכוון למי שאוהב להיות על הכוונת). טעינו, שאישרנו לרב לוינגר וחבר מרעיו לחגוג את פסח 68´ בחברון. טעינו בסבסטיה ובאריאל ובמעלה אדומים. טעינו שחשבנו שאפשר לרצות בו-זמנית מדינה עם רוב יהודי וציביון יהודי, השולטת בשטחים בהם יש מיליוני אנשים מעם אחר. לא רצינו לדבר על טרנספר ולא על חלוקה. טעינו כשהכחשנו את המציאות (גולדה מאיר: "אין דבר כזה עם פלשתינאי") הנרקמת מול עינינו הסומות. טעינו כשהיינו בטוחים שעם חרב (דמוקלס) איימתנית כשלנו לעולם לא נחיה עוד על חרבנו, ותמיד נהיה הילד הכי חזק בשכונה. טעינו כשהיינו בטוחים שניתן להיות גם מדינה מערבית וגם ללכת נגד הקונצנזוס של הפרדות משליטה בעמים אחרים. טעינו שחשבנו שאפשר גם לנהל מדינה מודרנית עצמאית ובטוחה בעצמה וגם להמשיך לנגן על רגשות האשם כהומלסים דחוייים ורדופים, כבגולה. טעינו שאמרנו שפנינו לשלום אבל לא טרחנו ללמוד ערבית, להשתמש במאות אלפי העולים שדיברו ערבית, שלא טרחנו להכיר את סביבתינו, שהתנכרנו למקורות היהודיים, ניסינו למחוק את הגולה ו"מחקנו" אנשים, תרבויות וידע. רצינו דמות אחידה למדינה, שתדמה למה שאנחנו היינו אמורים להיות. טעינו כשניצלנו את המצב והפכנו את הפלשתינאים לחוטבי עצים ושואבי מים במקום לטפח כלכלה מקומית. אוי כמה שטעינו כשסברנו שניתן לאכול את העוגה (בגרגרנות הדוניסטית) ולהשאיר אותה שלימה (כמו א"י). טעינו שהחרבנו את יופיה של א"י לפיתוח תעשייתי משולח רסן - זיהמנו נחלים, סתמנו וואדיות בבטון, כרתנו יערות והסתרנו את הים במארינות ומלונות יוקרה. טעינו כשהתעלמנו מיכולת הקליטה של הארץ וחשבנו שתמיד יהיו מספיק מים ומספיק קרקע. טעינו כשנפתחנו סוף סוף אל העולם - מוזיקה, ספרות, טלביזיה וקולנוע, אומנות פלסטית ועיצוב, פילוסופיה מודרנית... נפתחנו, אבל בעיקר לתרבות האמריקאית בצד השטחי יותר שלה, הפופוליסטי והרדוד, והזנחנו את תרבותינו העברית - השירה גוססת, היצירה המקומית מקרטעת, השפה מתדלדלת. טעינו כשחשבנו שאם נעשה שמח עם קצת מוזיקה וחומר טוב העולם תמיד יהיה ורוד עם פילים סגלגלים. טעינו כשחשבנו שניתן להיות עם אחד עם פערים חברתיים כמרחק בין צנעא למילווקי. טעינו כשטענו בתוקף שאם רק נתנהג כמו האמריקאים והאירופאים גם פה כולם יישחו בדולרים. רמינו להיות "אור לגוים" ואנחנו לא מוצאים את עצמנו בחושך בין כל הרעש והבלגן... הלכנו לאיבוד. מי אנחנו ומה אנחנו ולמה אנחנו פה ולא בלונדון (...יש שם יותר סרטים)...כנראה ששכחנו כי אנחנו מזדקנים (54 לא הולך ברגל בלי נעליים נוחות). טעינו כשהתייחסנו לפלשתינאים כאל חובבנים וחשבנו שאם נרקום עסקת סחר-מכר עם אש"ף הגולה בתוניס הכל יסתדר...לא רצינו לעשות שלום עם העם, לא רצינו לוותר ולו רק על נצרים וקרית ארבע, רצינו רק לסגור עניין... עראפאת שאוטוטו נעלם מהמפה יקבל מדינת חסות לבנות על חשבונה מחדש את הקריירה (הטרוריסטית והדיקטטורית) ואנחנו נוכל להמשיך לחיות באשליות... שלום? אולי אח"כ אנחנו רוצים לישון עוד קצת ואם אפשר גפ בבית החדש בעוד התנחלות מורחבת. אשמנו, בגדנו, מה אפשר לצפות, גם נהגים מעולים לפעמים נכשלו טסט ראשון. אולי יש הזדמנות שניה? ואולי לא?