חבר/ה
טומאה,רוע, הבלי העולם הזה, תאוות (אווו כמה תאוות) ושוב פעם טומאה. אז תגידו - שומרים נגיעה, ניחא, אבל עדיין זה התעסקות בחיצוניות באופן נגיש. עם כל הכבוד לקידמה ולחברה המערבית המכריחה אותך להתקדם - זה נזק! ואל תגידו שלא, אני שונא רמייה עצמית. ונכון, יש הרבה טובות בזה, הרבה התאהבות וכל זה, אבל זה שווה את ההרס? תיקחו את תפוז, את העולם הוירטואלי הזה, שווה? אני שואל אותכם, מאיזה גיל תפסיקו לעקוב אחרי ילדיכם ואחרי ה"אהבות" הדמיוניות שלהם? האם תתנו להם להסתובב עם כל אחד/ת רק כדי לספק את ההתרגשות המינית ההתבגרותית שלהם?!
