אין
אין
אני על תרופות. ניסיתי וזו הכי טובה. אני אצל פסיכולוג.
אני מטופלת. שום דבר לא עוזר. הדיכאון החמיר. אני במיטה כל היום. הפסקתי לעבוד.
רבתי עם כלהחברות שלי. אין מצב להשלים. כל אחת נותק הקשר והגיע לממדים עצומים , כבר לא יודעת איפה כל אחת בחיים. במגרת אחרת שהייתי אולי דחפתי יותר מדי שכחתי שהן לא באו מהמקום שלי להכיר חברות שהן לא עברו את שאני.
לא רצו להיפגש.
אני חסרת תקווה. האמא לא רואה המציאות.אני כל היום במיטה והיא גם לא בעבודה. כלום.
אבא כנל.
יצאתי מתקופות של דיכאון זה אמור לעודד אותי אכל לא עוד. נפרתדי מהחבר זהו הוא לא יסבול יותר.
הייתי במרקומות אבל עכשיו אנ חסרת אונים המשפחה תתאכזב תכעס. ממה ? זה אשמתי.? כל החיים אצטרך להתמודד עם תחשות אלו שיבואו אליי כי חסר לי משהו במוח גם אמא שלי כככה. לא פלא שהחבר לא רוצה המשכיות.
זיכרון ישן
של פעם
מזכיר לי אותך
בוא אליי
איש יקר
בוא אליי כמהה.
דומעת אני,
לא טוב לי, עם עצמי.
לבד כל היום,
מרגישה זאת ללא לאות,
ללא חום, רק חיה בתוך חלום.
אין מי שמספק גאווה, שמחה
ואהבה איתנה,
אני לעצמי לא מספיקה.
החברות לא נותנות קצת כוח
כי אינן רוצות ולא נותנות מנוח
פשוט כי אין חברות
נמצאת לבד בתוך סערות שבורות.
ורועי המתוק חברי היקר,
ממלא החסר של כל נדודיי
עד מתי יוכל להכיל חסריי
עד שלא יימאס להכיל אבדיי.
ואמא, שדואגת לעצמה כעת,
כי לא טוב לה בחייה שלה,
והאב שאכפת לו רק מעצמו,
ונשארת אני שאין לי כוח לדאוג לעצמי.
האוכל ממלא ונותן קצת כוח,
לחיות אל מעבר, לתת קצת רוח.
חיים אל מעבר לאדמה הנושמת,
לרוח הקיימת, מבעד לחלון,
לקצת שמחה מדומה,
שמישהו רוצה בי,
משהו חיי, שנכנס לתוכי
אומנם הוא פיזי ורגעי
אבל מנחם אפילו שלא פוגעני וריגשי.
מה אלו אותם רגשות,
מצד אחד זה טבעי לחוות,
מן בדידות שכזאת.
ללא מסגרת, וחברות אוהבות,
ניסיתי להתחבר להציע לאנשים,
אך הם לא מעוניינים להיפגש עמי
האם משהו לא בסדר עם עצמי?
ולמה אף אחד לא מתגעגע?
למה אין לי מספק אח ורע?
אין לי כוחות תחביבים לפתח,
כי זה שוב לבד, התלותיות מהצד.
כיצד יוצאים ממעגל הקסמים, האם כך אשאר לעולמים?
החברות שנשארו לא רוצות לקבוע,
ואלו שהלכו, יש להן סיבה.
קשה לי לנוע בעולם,
החבר הנוכחי גם ילך בסופו של דבר.
הכל מושתת על אינטרסים, אכזבות.
פחות שמחה ותהיות.
נמאס מהכל.
מההישארות במיטה , אך לא יכולה לקום, ולעשות עשייה.
פשוט חסרת כוח, מכורח הברירה.
אין
אני על תרופות. ניסיתי וזו הכי טובה. אני אצל פסיכולוג.
אני מטופלת. שום דבר לא עוזר. הדיכאון החמיר. אני במיטה כל היום. הפסקתי לעבוד.
רבתי עם כלהחברות שלי. אין מצב להשלים. כל אחת נותק הקשר והגיע לממדים עצומים , כבר לא יודעת איפה כל אחת בחיים. במגרת אחרת שהייתי אולי דחפתי יותר מדי שכחתי שהן לא באו מהמקום שלי להכיר חברות שהן לא עברו את שאני.
לא רצו להיפגש.
אני חסרת תקווה. האמא לא רואה המציאות.אני כל היום במיטה והיא גם לא בעבודה. כלום.
אבא כנל.
יצאתי מתקופות של דיכאון זה אמור לעודד אותי אכל לא עוד. נפרתדי מהחבר זהו הוא לא יסבול יותר.
הייתי במרקומות אבל עכשיו אנ חסרת אונים המשפחה תתאכזב תכעס. ממה ? זה אשמתי.? כל החיים אצטרך להתמודד עם תחשות אלו שיבואו אליי כי חסר לי משהו במוח גם אמא שלי כככה. לא פלא שהחבר לא רוצה המשכיות.
זיכרון ישן
של פעם
מזכיר לי אותך
בוא אליי
איש יקר
בוא אליי כמהה.
דומעת אני,
לא טוב לי, עם עצמי.
לבד כל היום,
מרגישה זאת ללא לאות,
ללא חום, רק חיה בתוך חלום.
אין מי שמספק גאווה, שמחה
ואהבה איתנה,
אני לעצמי לא מספיקה.
החברות לא נותנות קצת כוח
כי אינן רוצות ולא נותנות מנוח
פשוט כי אין חברות
נמצאת לבד בתוך סערות שבורות.
ורועי המתוק חברי היקר,
ממלא החסר של כל נדודיי
עד מתי יוכל להכיל חסריי
עד שלא יימאס להכיל אבדיי.
ואמא, שדואגת לעצמה כעת,
כי לא טוב לה בחייה שלה,
והאב שאכפת לו רק מעצמו,
ונשארת אני שאין לי כוח לדאוג לעצמי.
האוכל ממלא ונותן קצת כוח,
לחיות אל מעבר, לתת קצת רוח.
חיים אל מעבר לאדמה הנושמת,
לרוח הקיימת, מבעד לחלון,
לקצת שמחה מדומה,
שמישהו רוצה בי,
משהו חיי, שנכנס לתוכי
אומנם הוא פיזי ורגעי
אבל מנחם אפילו שלא פוגעני וריגשי.
מה אלו אותם רגשות,
מצד אחד זה טבעי לחוות,
מן בדידות שכזאת.
ללא מסגרת, וחברות אוהבות,
ניסיתי להתחבר להציע לאנשים,
אך הם לא מעוניינים להיפגש עמי
האם משהו לא בסדר עם עצמי?
ולמה אף אחד לא מתגעגע?
למה אין לי מספק אח ורע?
אין לי כוחות תחביבים לפתח,
כי זה שוב לבד, התלותיות מהצד.
כיצד יוצאים ממעגל הקסמים, האם כך אשאר לעולמים?
החברות שנשארו לא רוצות לקבוע,
ואלו שהלכו, יש להן סיבה.
קשה לי לנוע בעולם,
החבר הנוכחי גם ילך בסופו של דבר.
הכל מושתת על אינטרסים, אכזבות.
פחות שמחה ותהיות.
נמאס מהכל.
מההישארות במיטה , אך לא יכולה לקום, ולעשות עשייה.
פשוט חסרת כוח, מכורח הברירה.
