דרדסית כחולת עיניים
New member
אין שליט בארצנו
אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? כבר 1000 קווים שירטטי בציפורני את הקיר הטחוב, הפצע זב הדם התייבש לו, כואב לעיתים כשקר לי, התרגלתי לקור, לא כמו פעם, היום אני יכול לו והוא עז ולוחם בי, מחזיק מעמד מולו - בנתיים. קר לי. אני זועק, צועק לקירות אטומים, לפעמים אני שר לעצמי, ממלל את העברית באוזניי, זה נותן בי הרגשה טובה, מחזיר לי טיפה של אמונה - אולי מחר, אולי היום, אולי בעוד דקה, הדלת תפתח, ומדים מוכרים וחזקים יעטפו אותי שוב, יקחו אותי מפה - הפסקתי לקוות, כבר לא מתרגש מצרחות הצירים של דלת הברזל. אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? צלקת עוטפת בי, גדולה היא יותר זו שנולדה לה בתוכי, גדלה בכל יום, אוכלת בי כוחות, תקוות, חלומות... ושמיים מעל סרוגים בחוטי התיל, מחכה לציפורים, מתמוגג מיופיים, רוצה להיות אחד מהן, לעוף, לחופש, לעוף. והיכן כולם?, מדוע השאירו אותי לבדי, שפיותי נעלמת, אט אט כמו בשעון החול נאפסת נאספת לכלום. ואני כבר מתחיל לחבב בצורה מעוותת למדי את שוביי, הם דואגים לי, מאכילים אותי, מדברים לפעמים בעברית משובשת, כאלו רוצחים את השפה שלי, כל הזעם בעינהם כבר לא מפחיד אותי יותר, ויתרתי לפחד הזה. אבל הם כאן, אתם לא. מדבר לעצמי המון - משוגע, משתגע, עוצם עיניים חזק ורואה אתכם שם מולי, מנסה להריח שוב את האוכל שלך אמא, את קולך, את עינייך, לא תמיד זה מצליח לי, אני שוכח, שוכח.... פעם כעסתי, כעסתי כל כך, למה אני?, את סימני אגרופיי כבר לא רואים על הקיר, דמי התייבש, הקיר בלע את סימני, את כאבי הוא לא רוצה. אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? מחכה... אני החייל גלעד בן נועם שליט הכלוא אצל כתאיב (גדודי) השאהיד עז א-דין אל-קסאם.
אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? כבר 1000 קווים שירטטי בציפורני את הקיר הטחוב, הפצע זב הדם התייבש לו, כואב לעיתים כשקר לי, התרגלתי לקור, לא כמו פעם, היום אני יכול לו והוא עז ולוחם בי, מחזיק מעמד מולו - בנתיים. קר לי. אני זועק, צועק לקירות אטומים, לפעמים אני שר לעצמי, ממלל את העברית באוזניי, זה נותן בי הרגשה טובה, מחזיר לי טיפה של אמונה - אולי מחר, אולי היום, אולי בעוד דקה, הדלת תפתח, ומדים מוכרים וחזקים יעטפו אותי שוב, יקחו אותי מפה - הפסקתי לקוות, כבר לא מתרגש מצרחות הצירים של דלת הברזל. אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? צלקת עוטפת בי, גדולה היא יותר זו שנולדה לה בתוכי, גדלה בכל יום, אוכלת בי כוחות, תקוות, חלומות... ושמיים מעל סרוגים בחוטי התיל, מחכה לציפורים, מתמוגג מיופיים, רוצה להיות אחד מהן, לעוף, לחופש, לעוף. והיכן כולם?, מדוע השאירו אותי לבדי, שפיותי נעלמת, אט אט כמו בשעון החול נאפסת נאספת לכלום. ואני כבר מתחיל לחבב בצורה מעוותת למדי את שוביי, הם דואגים לי, מאכילים אותי, מדברים לפעמים בעברית משובשת, כאלו רוצחים את השפה שלי, כל הזעם בעינהם כבר לא מפחיד אותי יותר, ויתרתי לפחד הזה. אבל הם כאן, אתם לא. מדבר לעצמי המון - משוגע, משתגע, עוצם עיניים חזק ורואה אתכם שם מולי, מנסה להריח שוב את האוכל שלך אמא, את קולך, את עינייך, לא תמיד זה מצליח לי, אני שוכח, שוכח.... פעם כעסתי, כעסתי כל כך, למה אני?, את סימני אגרופיי כבר לא רואים על הקיר, דמי התייבש, הקיר בלע את סימני, את כאבי הוא לא רוצה. אמא אבא אני כאן, אתם שומעים? מחכה... אני החייל גלעד בן נועם שליט הכלוא אצל כתאיב (גדודי) השאהיד עז א-דין אל-קסאם.