ענווה ונכנעת
New member
אין פואנטה
מעולם לא הצטיינתי בתחום החברתי.. תמיד קצת בצד וזה בסדר רב הזמן. בעיקר התרגלתי, יש לי את האנשים שלי בעולם ורב הזמן זה מספיק (וכשהם לא מספיקים אני לא חושבת שיש משהו שיספיק) עם השנים למדתי לחיות עם המוגבלות שלי או המוגבלות של העולם הזה וא להתרגש
היו גם מקומות שאתגרתי את עצמי יותר וגם את העולם
ואני יודעת שהרבה מהבחירות שלי לא מתקבלות בכל מקום בצורה יפה. משתדלת לא להיות במקומות האלו אבל לא תמיד יש ברירה. אני צריכה להגיע בזמן הקרוב לכמה אירועים חברתיים ש...איך לומר... אני והאנשים שם לא בדיוק מסתדרים... אבל זה מחויבויות משפחתיות שקשה לי להתעלם מהן.
מסוג המקומות שאני הולכת בהם ומרגישה את המבטים ננעצים בי, שומעת את הלחישות והצקצוקים.
אני מזכירה לעצמי שמדובר באנשים קטנים וגם שתמיד היו הצקצוקים האלו, לא משנה מה עשיתי. היו כשהייתי רזה מדי והיו כשהייתי שמנה מדי. היו כשריחמו על אמא שלי שיש לה בת משוגעת שמתאשפזת והיו כשריחמו עליה שהבת שלה יצאה מהארון. אני גם יודעת שלא רק עלי מדברים ומצקצקים אבל כשאני חושבת על האנשים האלו אני לא רוצה לבוא, לא רוצה להיות הבת שלה, לא רוצה לעשות את זה לה ולי. הדחף לא לאכול בימים שלפני גדל ואני יודעת שבתוך האירוע ארצה לבלות את רוב הזמן בשירותים... לפעמים אני רוצה רק להשאר בקונכיה שלי לתמיד ולא לצאת.
מעולם לא הצטיינתי בתחום החברתי.. תמיד קצת בצד וזה בסדר רב הזמן. בעיקר התרגלתי, יש לי את האנשים שלי בעולם ורב הזמן זה מספיק (וכשהם לא מספיקים אני לא חושבת שיש משהו שיספיק) עם השנים למדתי לחיות עם המוגבלות שלי או המוגבלות של העולם הזה וא להתרגש
היו גם מקומות שאתגרתי את עצמי יותר וגם את העולם
מסוג המקומות שאני הולכת בהם ומרגישה את המבטים ננעצים בי, שומעת את הלחישות והצקצוקים.
אני מזכירה לעצמי שמדובר באנשים קטנים וגם שתמיד היו הצקצוקים האלו, לא משנה מה עשיתי. היו כשהייתי רזה מדי והיו כשהייתי שמנה מדי. היו כשריחמו על אמא שלי שיש לה בת משוגעת שמתאשפזת והיו כשריחמו עליה שהבת שלה יצאה מהארון. אני גם יודעת שלא רק עלי מדברים ומצקצקים אבל כשאני חושבת על האנשים האלו אני לא רוצה לבוא, לא רוצה להיות הבת שלה, לא רוצה לעשות את זה לה ולי. הדחף לא לאכול בימים שלפני גדל ואני יודעת שבתוך האירוע ארצה לבלות את רוב הזמן בשירותים... לפעמים אני רוצה רק להשאר בקונכיה שלי לתמיד ולא לצאת.