אין עוול?
שלום.
בתקופה האחרונה של חיי אני נמצאת במצב של דיכאון ועצב כרוני בגלל טרואמה קשה שעברתי ע"י אדם מסויים (לא אפרט).
המצב הזה הביא אותי לספקות במציאותו של ה', לקטנות אמונה ואפילו למחשבות כפירה.
אני מאמינה בקיומו של ה' מגיל מאוד צעיר, הולכת לשיעורי תורה, שומרת שבת ומשתדלת בקיום מצוות ככל יכולתי.
בזמן האחרון אני פשוט מואסת בחיים הללו.
אני יודעת שה' ברא אותנו לא כדי שנבקש ממנו אלא שניתן. אבל איפה זה שם אותי בתור אינדיבידואל? ואיזה דבר חיובי יש בבעיות נפשיות, בדיכאון ובבדידות? איפה ה' כשצריך אותו? לצורך צדק? נקמה? הטבה?
איפה זה שם אותי מול אותו שטן נוראי שהרס לי את החיים? והוא חי את חייו המלאים והשופעים בשמחה ובששון וללא חרטה.
ללא חרטה כי הוא אומר שהוא אוהב את החטאים שלו ולא רק שאינו מבקש סליחה, הוא בז לכל מבקשיה. הוא לא מאמין בקיומו של ה' ואומר שאין כלום אחרי החיים (מה שככל הנראה יקרה לנשמה המזוהמת שלו, והוא מקבל את זה בקו מחשבה אחר לגמרי אמנם, אבל שלם בהחלט עם עצמו) ומשווה את התורה לגללי סוסים וכו'.
יש לו משפחה וילדים, וחברים רבים וחיי חברה פעילים מאוד, והוא יוצר מפרי עטו ומבלה ונהנה מהחיים שה' נתן לו. ומידת הדין לא נוגעת בו. המצפון שלו נקי.
זה מכעיס אותי עד מאוד כי קשה לי עם האושר של אותו שטן, וקשה לי עם עבודת ה' ואני רואה שלו קל מדי ואין צדק ואין משיב. לו אין את העולם הבא אבל לי אין לא את העולם הבא וגם לא אתם העולם הזה כי הוא דפק לי את החיים ואני תקועה ואין דבר בעולם שיוכל לכפר על כל הזמן והחיים האלה שמתבזבזים על דמעות וחוסר ביטחון וחשדות תמידיים בבני-אדם. איפה ה' כשצריך אותו? הייתה לי מחשבה קטנה שהדרך של השטן מאוד קוסמת, לזרוק את המצפון לפח, לשכוח מהמצוות, להגיד לה' "עזוב אותי", לא להתחרט על כלום ולפגוע עד כמה שאפשר במי שאפשר ולצחוק עד כמה שאפשר על מי שאפשר. נפלא לא? כשרע לי אז טוב לו. כשטוב לו אז רע לי. אז למה לא לשנות את זה? ניהיה מפלצת טוטאלית, נשים **ן על כל העולם ואישתו, העיקר שיהיה לנו טוב מכל טוב.
מאוד הייתי רוצה לפגוע בו בחזרה, לגרום לו לנזק בלתי הפיך, להיות משמעותית בחיים שלו במובן השלילי של המילה. לאמלל אותו ולמות איתו ביחד.
שלום.
בתקופה האחרונה של חיי אני נמצאת במצב של דיכאון ועצב כרוני בגלל טרואמה קשה שעברתי ע"י אדם מסויים (לא אפרט).
המצב הזה הביא אותי לספקות במציאותו של ה', לקטנות אמונה ואפילו למחשבות כפירה.
אני מאמינה בקיומו של ה' מגיל מאוד צעיר, הולכת לשיעורי תורה, שומרת שבת ומשתדלת בקיום מצוות ככל יכולתי.
בזמן האחרון אני פשוט מואסת בחיים הללו.
אני יודעת שה' ברא אותנו לא כדי שנבקש ממנו אלא שניתן. אבל איפה זה שם אותי בתור אינדיבידואל? ואיזה דבר חיובי יש בבעיות נפשיות, בדיכאון ובבדידות? איפה ה' כשצריך אותו? לצורך צדק? נקמה? הטבה?
איפה זה שם אותי מול אותו שטן נוראי שהרס לי את החיים? והוא חי את חייו המלאים והשופעים בשמחה ובששון וללא חרטה.
ללא חרטה כי הוא אומר שהוא אוהב את החטאים שלו ולא רק שאינו מבקש סליחה, הוא בז לכל מבקשיה. הוא לא מאמין בקיומו של ה' ואומר שאין כלום אחרי החיים (מה שככל הנראה יקרה לנשמה המזוהמת שלו, והוא מקבל את זה בקו מחשבה אחר לגמרי אמנם, אבל שלם בהחלט עם עצמו) ומשווה את התורה לגללי סוסים וכו'.
יש לו משפחה וילדים, וחברים רבים וחיי חברה פעילים מאוד, והוא יוצר מפרי עטו ומבלה ונהנה מהחיים שה' נתן לו. ומידת הדין לא נוגעת בו. המצפון שלו נקי.
זה מכעיס אותי עד מאוד כי קשה לי עם האושר של אותו שטן, וקשה לי עם עבודת ה' ואני רואה שלו קל מדי ואין צדק ואין משיב. לו אין את העולם הבא אבל לי אין לא את העולם הבא וגם לא אתם העולם הזה כי הוא דפק לי את החיים ואני תקועה ואין דבר בעולם שיוכל לכפר על כל הזמן והחיים האלה שמתבזבזים על דמעות וחוסר ביטחון וחשדות תמידיים בבני-אדם. איפה ה' כשצריך אותו? הייתה לי מחשבה קטנה שהדרך של השטן מאוד קוסמת, לזרוק את המצפון לפח, לשכוח מהמצוות, להגיד לה' "עזוב אותי", לא להתחרט על כלום ולפגוע עד כמה שאפשר במי שאפשר ולצחוק עד כמה שאפשר על מי שאפשר. נפלא לא? כשרע לי אז טוב לו. כשטוב לו אז רע לי. אז למה לא לשנות את זה? ניהיה מפלצת טוטאלית, נשים **ן על כל העולם ואישתו, העיקר שיהיה לנו טוב מכל טוב.
מאוד הייתי רוצה לפגוע בו בחזרה, לגרום לו לנזק בלתי הפיך, להיות משמעותית בחיים שלו במובן השלילי של המילה. לאמלל אותו ולמות איתו ביחד.