אין עוד יום
נסעתי בבוקר וגלגל"צ ברקע. היה לי מוזר להיות במכונית לבד. כבר כל כך הרבה זמן מחוברת אלי פעוטה או תינוקת, שהן כבר ממש חלק ממני. אבל הבוקר...הבוקר האפרוחית נמסרה בידיים רועדות למטפלת החדשה שלה. ראיתי אולי עשרה מקומות . בחלקם עשיתי סיבוב שני עם האיש. הולכת, בודקת, שואלת שאלות של אמא מקצוענית, משדרת בטחון ושליטה... בסוף נפלה ההכרעה ומייד אחרי שהודעתי למטפלת התחילו החרדות... והלבטים...והחרטות...ובעצם, אולי נשאיר אותה איתי עוד קצת? היא כזאת קטנטנה?..לאן אני ממהרת?...אולי רק חלק מהשבוע?...ואולי ואולי... ואני נוסעת לי באוטו...הכסא הריק שלה לידי...ומוזר לי לשוטט רק עם תיק ופלאפון...ואני תוהה איך היא מסתדרת כי כל המעבר לתחליפי חלף אם לא ממש עובד...ואני באוטו והראש שלי איתה. ופתאם מצלצל הנייד. אני מנמיכה את הרדיו ומדברת עם אבא שלי שמעדכן אותי בקול שקט על הפגישה עם הרופאים שהיתה הבוקר... ואני מקשיבה ושותקת...ולא יודעת מה לומר. אמא שלי כבר מבינה שזה רק ענין של זמן. "אם הייתי יודע איך אפשר לעזור לה הייתי הראשון לרוץ על הטיפול הזה", אמר הרופא...כבר הרבה זמן שהמצב לא טוב, אבל תמיד מקווים שיקרה משהו פתאומי...שיהיה איזשהו שינוי. אבל זה לא קרה. המחלה מתקדמת במהירות, מאכלתת בה ללא רחם... מה מרגיש אדם שיודע? מה הוא חושב? האם הוא פוחד? האם הוא עייף? האם אפשר לחזק אותו? ואני נוהגת עם מועקה גדולה...דואגת לקטנה ואפפות יגון על אמי.. ופתאם התנגן השיר הזה...והוא לא ניחם...ולא הרגיע...אבל משהו בקבלת המציאות שבו, עם חיפוש אחר סימנים לתקווה, הביא לי שקט, לזמן מה. סתיו ברחובות עובר רוח ערב מפזר שלכת. ילדים באור שקיעה מפרקים בחוף טירה הקיץ תם. ובין כל מראות החום שם באופק הכתום סופה רועמת. משהו אפל וקר מתלקח ונשבר כבר מאוחר. אין עוד יום אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום ועל כל דקה. עננים של מלחמה מתקרבים בקול אימה ורעם. ציפורים עפות מהר מחפשות מקום אחר להסתתר. ורק ענן אחד לבן מבקש למצוא סימן לקשת. ואני חושב עכשיו שאפשר וזה הסתיו האחרון. ואין עוד יום אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום ועל כל דקה... (גידי גוב שר, לא ידועים לי המחברים) ג´ול
נסעתי בבוקר וגלגל"צ ברקע. היה לי מוזר להיות במכונית לבד. כבר כל כך הרבה זמן מחוברת אלי פעוטה או תינוקת, שהן כבר ממש חלק ממני. אבל הבוקר...הבוקר האפרוחית נמסרה בידיים רועדות למטפלת החדשה שלה. ראיתי אולי עשרה מקומות . בחלקם עשיתי סיבוב שני עם האיש. הולכת, בודקת, שואלת שאלות של אמא מקצוענית, משדרת בטחון ושליטה... בסוף נפלה ההכרעה ומייד אחרי שהודעתי למטפלת התחילו החרדות... והלבטים...והחרטות...ובעצם, אולי נשאיר אותה איתי עוד קצת? היא כזאת קטנטנה?..לאן אני ממהרת?...אולי רק חלק מהשבוע?...ואולי ואולי... ואני נוסעת לי באוטו...הכסא הריק שלה לידי...ומוזר לי לשוטט רק עם תיק ופלאפון...ואני תוהה איך היא מסתדרת כי כל המעבר לתחליפי חלף אם לא ממש עובד...ואני באוטו והראש שלי איתה. ופתאם מצלצל הנייד. אני מנמיכה את הרדיו ומדברת עם אבא שלי שמעדכן אותי בקול שקט על הפגישה עם הרופאים שהיתה הבוקר... ואני מקשיבה ושותקת...ולא יודעת מה לומר. אמא שלי כבר מבינה שזה רק ענין של זמן. "אם הייתי יודע איך אפשר לעזור לה הייתי הראשון לרוץ על הטיפול הזה", אמר הרופא...כבר הרבה זמן שהמצב לא טוב, אבל תמיד מקווים שיקרה משהו פתאומי...שיהיה איזשהו שינוי. אבל זה לא קרה. המחלה מתקדמת במהירות, מאכלתת בה ללא רחם... מה מרגיש אדם שיודע? מה הוא חושב? האם הוא פוחד? האם הוא עייף? האם אפשר לחזק אותו? ואני נוהגת עם מועקה גדולה...דואגת לקטנה ואפפות יגון על אמי.. ופתאם התנגן השיר הזה...והוא לא ניחם...ולא הרגיע...אבל משהו בקבלת המציאות שבו, עם חיפוש אחר סימנים לתקווה, הביא לי שקט, לזמן מה. סתיו ברחובות עובר רוח ערב מפזר שלכת. ילדים באור שקיעה מפרקים בחוף טירה הקיץ תם. ובין כל מראות החום שם באופק הכתום סופה רועמת. משהו אפל וקר מתלקח ונשבר כבר מאוחר. אין עוד יום אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום ועל כל דקה. עננים של מלחמה מתקרבים בקול אימה ורעם. ציפורים עפות מהר מחפשות מקום אחר להסתתר. ורק ענן אחד לבן מבקש למצוא סימן לקשת. ואני חושב עכשיו שאפשר וזה הסתיו האחרון. ואין עוד יום אין עוד דקה תמיד ידעת שכבר אין מקום לאהבה ואת לא מוותרת על כל יום ועל כל דקה... (גידי גוב שר, לא ידועים לי המחברים) ג´ול
