דרדק בן 601
New member
אין סודות בחברה
"אין סודות בחברה": הבלש ההומו הציוני הראשון
עודד חפר, המכונה "החופרת", גיבור ספרו של יונתן שגיב, דובר שפה שטרם דוברה בספרות העברית: מלאת הומור פרוע ומתעתעת בין מגדרים
אפיון הבלש כבלש ההומו הציוני הראשון היה סיבה מעולה מבחינתי לרכוש את הספר ואף לקרוא אותו. סיבה נוספת שאני אוהב ספרי בלש וסיבה אחרונה שבחיים לא שמעתי על יונתן שגיב, ובת זוגי החמיאה לי על כך שאני מעודד סופרים חדשים.
כמו כל בלש, מתקיימות בספר הזה כל "הקונוונציות" של הבלש: גוף ראש/ון, שימוש בוטה בשכל החריף, מראה לא מחמיא במיוחד, ניצולו על ידי מזמינה שירותיו, סייד-קיק רציני, והפתרון המגוחך - המשרת עשה את זה.
כלשון היח"צנים:
"עודד, שמדבר אל עצמו ועל עצמו (וגם על חלק ניכר מהגברים שהוא פוגש) בלשון נקבה, ומנעד האסוציאציות שלו נע בין "בנות הזהב" לבין בריטני ספירס, פותח בצוק העתים משרד חקירות חובבני. הלקוחה הראשונה שמגיחה אל מפתנו היא מירה טמיר, אחותה של סמדר, אחת מטייקוניות הנדל"ן העשירות בארץ. היא מבקשת ממנו לחקור את נסיבות נפילתה המסתורית של סמדר מחלון חדר בית החולים שבו היתה מאושפזת. לחופרת יש חמישה ימים לפתור את התעלומה: מצויד באינטואיציה נשית, בתחושה מתמדת שהגרוע מכל עוד לפניו, במשיכה עזה לגברים שריריים והדוקי-ישבן ובמכונית מקרטעת שנקראת "הסייחה", הוא יוצא לדרך. במהלכה, כמובן, הוא יחשוף את סודותיה המיניים והרגשיים האפלים של משפחת טמיר."
בוודאי, נשכח ש- מדובר על האלפיון העליון דווקא, שלפחות 2 - 3 הומואים מרכזיים בחקירה, שהסייד קיק הוא אליל יווני סטרייטי?[לא ברור] ושהשוטר הוא הומו בארון, ודווקא יש לבלש סקס אתו, שלא נדע.
מה שחשוב בספר הזה היא השפה. זה ספר שמבוסס בעיקר על הלינגו האוחצ'ואי התל אביבי. השפה בוטה, ישירה ולא מעמידה פנים בכלל. ההומור הרב שנובע ממנה, הצחוקים, הפארודיה והאירוניה בשל היותה כלכך חריגה רבים, מה שמעניק לספר טוויסט בלתי רגיל, והופך את הבלש לליצון יותר מאשר לאיזה "חוקר גבה מצח" ורציני או מכור לאופיום.
כמו כן, שגיב מגלה את כל מקורות ההשראה שלו, ישנן התיחסויות אינטרטקסוטואליות לבלשים כמו פוארו, גב' מארפל ולסדרות טלוויזיה רבות. המודעות החריפה הזו מצליחה להאיר באור אירוני את הבלשים הישראליים השונים, כולל ליזי בדיחי [גם היא מוזכרת באגביות].
כן ממליץ למעונינים.
אגב שגיב הוא דר' לספרות וחי בלונדון
"אין סודות בחברה": הבלש ההומו הציוני הראשון
עודד חפר, המכונה "החופרת", גיבור ספרו של יונתן שגיב, דובר שפה שטרם דוברה בספרות העברית: מלאת הומור פרוע ומתעתעת בין מגדרים
אפיון הבלש כבלש ההומו הציוני הראשון היה סיבה מעולה מבחינתי לרכוש את הספר ואף לקרוא אותו. סיבה נוספת שאני אוהב ספרי בלש וסיבה אחרונה שבחיים לא שמעתי על יונתן שגיב, ובת זוגי החמיאה לי על כך שאני מעודד סופרים חדשים.
כמו כל בלש, מתקיימות בספר הזה כל "הקונוונציות" של הבלש: גוף ראש/ון, שימוש בוטה בשכל החריף, מראה לא מחמיא במיוחד, ניצולו על ידי מזמינה שירותיו, סייד-קיק רציני, והפתרון המגוחך - המשרת עשה את זה.
כלשון היח"צנים:
"עודד, שמדבר אל עצמו ועל עצמו (וגם על חלק ניכר מהגברים שהוא פוגש) בלשון נקבה, ומנעד האסוציאציות שלו נע בין "בנות הזהב" לבין בריטני ספירס, פותח בצוק העתים משרד חקירות חובבני. הלקוחה הראשונה שמגיחה אל מפתנו היא מירה טמיר, אחותה של סמדר, אחת מטייקוניות הנדל"ן העשירות בארץ. היא מבקשת ממנו לחקור את נסיבות נפילתה המסתורית של סמדר מחלון חדר בית החולים שבו היתה מאושפזת. לחופרת יש חמישה ימים לפתור את התעלומה: מצויד באינטואיציה נשית, בתחושה מתמדת שהגרוע מכל עוד לפניו, במשיכה עזה לגברים שריריים והדוקי-ישבן ובמכונית מקרטעת שנקראת "הסייחה", הוא יוצא לדרך. במהלכה, כמובן, הוא יחשוף את סודותיה המיניים והרגשיים האפלים של משפחת טמיר."
בוודאי, נשכח ש- מדובר על האלפיון העליון דווקא, שלפחות 2 - 3 הומואים מרכזיים בחקירה, שהסייד קיק הוא אליל יווני סטרייטי?[לא ברור] ושהשוטר הוא הומו בארון, ודווקא יש לבלש סקס אתו, שלא נדע.
מה שחשוב בספר הזה היא השפה. זה ספר שמבוסס בעיקר על הלינגו האוחצ'ואי התל אביבי. השפה בוטה, ישירה ולא מעמידה פנים בכלל. ההומור הרב שנובע ממנה, הצחוקים, הפארודיה והאירוניה בשל היותה כלכך חריגה רבים, מה שמעניק לספר טוויסט בלתי רגיל, והופך את הבלש לליצון יותר מאשר לאיזה "חוקר גבה מצח" ורציני או מכור לאופיום.
כמו כן, שגיב מגלה את כל מקורות ההשראה שלו, ישנן התיחסויות אינטרטקסוטואליות לבלשים כמו פוארו, גב' מארפל ולסדרות טלוויזיה רבות. המודעות החריפה הזו מצליחה להאיר באור אירוני את הבלשים הישראליים השונים, כולל ליזי בדיחי [גם היא מוזכרת באגביות].
כן ממליץ למעונינים.
אגב שגיב הוא דר' לספרות וחי בלונדון