אין מצב למלחמה
אין מצב למלחמה מאת שחר אילן אחת המסקנות הברורות מהמלחמה ומתנועת המחאה שקמה בעקבותיה היא, שמבחינת חלק גדול ורב השפעה של הציבור - אין עוד מושג כזה "מלחמת אין ברירה". מנקודת המבט הזאת, כל מלחמה שישראל יוזמת (או, לפחות, כל מלחמה שיהיו בה אבידות) היא מלחמת ברירה ואינה לגיטימית. ובכלל, אין מצב למלחמה. ומה אם רוב הציבור, כולל תושבי הצפון, חשב שמלחמת לבנון השנייה היתה מלחמה חיונית מאין כמוה. מלחמה היא דבר קשה, מכאיב ומלוכלך, ולכן קל מאוד לכרסם בתמיכה בה. עובדה, זה קרה. ספק אם יש ממשלה שהיתה לה לגיטימציה לצאת למלחמה יותר מממשלת הקצינים הזוטרים אהוד אולמרט-עמיר פרץ, שאיש מהם לא נחשד בשאיפות כיבוש או בחלומות גבורה הירואיים. ואם המבצע המצומצם הזה התגלה כגדול מדי על ממשלת מרכז-שמאל, והוביל להקמת תנועת מחאה ומאיים להביא להפלת הממשלה (שזה מקרוב נבחרה) - הרי ברור, שלממשלת ימין או לממשלה של גנרלים היתה דעת הקהל מעניקה חבל קצר בהרבה. מעתה תצטרך כל ממשלה להביא בחשבון גם, שחלק משמעותי ובעל השפעה של דעת הקהל אינו רואה שום מספר של אבידות כמוצדק. באווירה כזאת, שבה הכותרות הראשיות הן תמיד מספר ההרוגים, כל מלחמה היא הפסד ידוע מראש; אם לא צבאי, מוראלי לפחות. עוד מסקנה היא, שכל מלחמה תסתיים בישראל בוועדת חקירה (או כמה ועדות). המלחמה היחידה שתזכה לגיבוי ציבורי מלא תהיה כזאת שבה ישראל תותקף. אבל גם אז תוקם ועדת חקירה לבדוק את המחדל של המודיעין שלא חזה אותה (או לא חזה די) ושל הצבא שלא היה מוכן (או לא היה מוכן דיו). ולכן כל מלחמה תתנהל בצלה של ועדת חקירה, וכל גנרל קצת יכבוש, קצת יטהר, ובעיקר יכסה את עצמו ויתנער מאחריות. ואולי בשביל לזרז, לייעל ולקצר את ההליכים ראוי שוועדת החקירה תמונה כבר בתחילת המלחמה, ומיד תתחיל באיסוף החומר ובמשלוח אזהרות על המחדלים שקרו ושעוד יקרו. במיוחד קשה להבין את ההתלהבות של הימין מרעיון ועדת החקירה. פולחן ועדת החקירה הוא חלק מהמשפטיזציה של המערכת הפוליטית. אם יש בעיה שאינה מוכרעת במערכת הפוליטית (וכמעט שום דבר אינו מוכרע היום במערכת הפוליטית), פונים לבג"ץ. ואם יש בעיה שאי אפשר לפתור אותה בבג"ץ - מקימים ועדת חקירה. לכן ראוי לברך את ראש הממשלה על שעמד, חלקית לפחות, בלחץ ומינה גופי חקירה בעלי סמכויות מוגבלות. לא תמיד איכות השלטון מחייבת לירות בכל תותחי החקירה. להיפך. תקינות שלטונית מחייבת להתאים את עוצמת החקירה לעוצמת המחדלים. גם לא תמיד הבעיה של גופי בדיקה היא שאין להם שיניים או ששיניהם קהות. לפעמים רצוי שגופי בדיקה רק יבדקו, ולא ישפטו. עצם ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא בבחינת קביעה שהיה מחדל, גם אם בכלל לא ברור שזה המצב. כלומר, זה סוג של הרשעה; מבחינה ציבורית לפחות. ועדה כזאת גם יוצרת ציפיות הנוטות להגשים את עצמן למסקנות אישיות, בשעה שלא ברור כלל אם יש צורך בהן. אנחנו נוטים לשכוח, ביחס למלחמה הזאת ובכלל, שלא כל הצלחה חלקית היא כישלון, לא כל ליקוי הוא מחדל ולא כל מבצע צבאי מחייב ועדת חקירה ממלכתית, וייתכן שאסור, ממש אסור, לערוף ראשים עכשיו. כי אם ממשלת אולמרט תיפול בגלל המלחמה הזאת, יש אפשרות סבירה מאוד, שבפעם הבאה כשיהיה צריך לצאת למלחמה לאיש לא יהיה אומץ להחליט על כך. ובסופו של דבר, כשהמלחמה בוא תבוא בזמן ובמועד הלא נוחים לנו, ייתכן שהיא תהיה נוראה עשרת מונים ויהיו בה הרבה יותר נפגעים מאשר במלחמת מנע. יש לקוות, שראש הממשלה יעמוד בלחץ ולא יקים ועדת חקירה ממלכתית. אם ייכנע, כבר אפשר לחזות במה תעסוק הוועדה שאחריה: בשאלה למה לא יצאנו למלחמה הבאה כשהיא עוד היתה קטנה, כמו מלחמת לבנון השנייה, וחיכינו שהיא תגדל, ותהיה למלחמת יום הכיפורים השנייה. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/757087.html
אין מצב למלחמה מאת שחר אילן אחת המסקנות הברורות מהמלחמה ומתנועת המחאה שקמה בעקבותיה היא, שמבחינת חלק גדול ורב השפעה של הציבור - אין עוד מושג כזה "מלחמת אין ברירה". מנקודת המבט הזאת, כל מלחמה שישראל יוזמת (או, לפחות, כל מלחמה שיהיו בה אבידות) היא מלחמת ברירה ואינה לגיטימית. ובכלל, אין מצב למלחמה. ומה אם רוב הציבור, כולל תושבי הצפון, חשב שמלחמת לבנון השנייה היתה מלחמה חיונית מאין כמוה. מלחמה היא דבר קשה, מכאיב ומלוכלך, ולכן קל מאוד לכרסם בתמיכה בה. עובדה, זה קרה. ספק אם יש ממשלה שהיתה לה לגיטימציה לצאת למלחמה יותר מממשלת הקצינים הזוטרים אהוד אולמרט-עמיר פרץ, שאיש מהם לא נחשד בשאיפות כיבוש או בחלומות גבורה הירואיים. ואם המבצע המצומצם הזה התגלה כגדול מדי על ממשלת מרכז-שמאל, והוביל להקמת תנועת מחאה ומאיים להביא להפלת הממשלה (שזה מקרוב נבחרה) - הרי ברור, שלממשלת ימין או לממשלה של גנרלים היתה דעת הקהל מעניקה חבל קצר בהרבה. מעתה תצטרך כל ממשלה להביא בחשבון גם, שחלק משמעותי ובעל השפעה של דעת הקהל אינו רואה שום מספר של אבידות כמוצדק. באווירה כזאת, שבה הכותרות הראשיות הן תמיד מספר ההרוגים, כל מלחמה היא הפסד ידוע מראש; אם לא צבאי, מוראלי לפחות. עוד מסקנה היא, שכל מלחמה תסתיים בישראל בוועדת חקירה (או כמה ועדות). המלחמה היחידה שתזכה לגיבוי ציבורי מלא תהיה כזאת שבה ישראל תותקף. אבל גם אז תוקם ועדת חקירה לבדוק את המחדל של המודיעין שלא חזה אותה (או לא חזה די) ושל הצבא שלא היה מוכן (או לא היה מוכן דיו). ולכן כל מלחמה תתנהל בצלה של ועדת חקירה, וכל גנרל קצת יכבוש, קצת יטהר, ובעיקר יכסה את עצמו ויתנער מאחריות. ואולי בשביל לזרז, לייעל ולקצר את ההליכים ראוי שוועדת החקירה תמונה כבר בתחילת המלחמה, ומיד תתחיל באיסוף החומר ובמשלוח אזהרות על המחדלים שקרו ושעוד יקרו. במיוחד קשה להבין את ההתלהבות של הימין מרעיון ועדת החקירה. פולחן ועדת החקירה הוא חלק מהמשפטיזציה של המערכת הפוליטית. אם יש בעיה שאינה מוכרעת במערכת הפוליטית (וכמעט שום דבר אינו מוכרע היום במערכת הפוליטית), פונים לבג"ץ. ואם יש בעיה שאי אפשר לפתור אותה בבג"ץ - מקימים ועדת חקירה. לכן ראוי לברך את ראש הממשלה על שעמד, חלקית לפחות, בלחץ ומינה גופי חקירה בעלי סמכויות מוגבלות. לא תמיד איכות השלטון מחייבת לירות בכל תותחי החקירה. להיפך. תקינות שלטונית מחייבת להתאים את עוצמת החקירה לעוצמת המחדלים. גם לא תמיד הבעיה של גופי בדיקה היא שאין להם שיניים או ששיניהם קהות. לפעמים רצוי שגופי בדיקה רק יבדקו, ולא ישפטו. עצם ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא בבחינת קביעה שהיה מחדל, גם אם בכלל לא ברור שזה המצב. כלומר, זה סוג של הרשעה; מבחינה ציבורית לפחות. ועדה כזאת גם יוצרת ציפיות הנוטות להגשים את עצמן למסקנות אישיות, בשעה שלא ברור כלל אם יש צורך בהן. אנחנו נוטים לשכוח, ביחס למלחמה הזאת ובכלל, שלא כל הצלחה חלקית היא כישלון, לא כל ליקוי הוא מחדל ולא כל מבצע צבאי מחייב ועדת חקירה ממלכתית, וייתכן שאסור, ממש אסור, לערוף ראשים עכשיו. כי אם ממשלת אולמרט תיפול בגלל המלחמה הזאת, יש אפשרות סבירה מאוד, שבפעם הבאה כשיהיה צריך לצאת למלחמה לאיש לא יהיה אומץ להחליט על כך. ובסופו של דבר, כשהמלחמה בוא תבוא בזמן ובמועד הלא נוחים לנו, ייתכן שהיא תהיה נוראה עשרת מונים ויהיו בה הרבה יותר נפגעים מאשר במלחמת מנע. יש לקוות, שראש הממשלה יעמוד בלחץ ולא יקים ועדת חקירה ממלכתית. אם ייכנע, כבר אפשר לחזות במה תעסוק הוועדה שאחריה: בשאלה למה לא יצאנו למלחמה הבאה כשהיא עוד היתה קטנה, כמו מלחמת לבנון השנייה, וחיכינו שהיא תגדל, ותהיה למלחמת יום הכיפורים השנייה. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/757087.html