חייל רגיש20
New member
אין מה לעשות...
אני חייל בצבא, ואני כבר יותר מדיי זמן בדיכאון, אפילו עוד לפני שהתגייסתי לצבא. כך שאני נכנס כל הזמן למצבי דיכאון, אני בחיים לא יצאתי למסיבה או לאנשהו, אני רוב הזמן בבית, אין לי הרבה חברים. אבל הדבר שמוזר לי אבל עושה לי הכי רע זה בגלל שאני לבד יותר מדי, זה שאין לי חברה ולא היתה לי בחיים, ולא ניפגשתי או דיברתי עם אף אחת בחיים. נמאס לי להיות בתול בן 20, נמאס לי לשמוע ביום ראשון את החבר'ה בבסיס מדברים על כל ההישגים שלהם עם הבנות ולאן הם יצאו או מה הם עשו עם חברות שלהם ולשבת בצד ולשתוק. מבחינתי לטפס על פסגת האברסט זה הרבה יותר קל מלדבר או להיות בקשר עם מישהי. אני מנסה להימנע מלחשוב על זה יותר מדיי אבל זה מתחיל להיות קשה מדי ככל שעוד שבוע ועוד שבוע עובר, אז כן, אני מנגן וכותב שאני בבית לשם תחביבים, אבל הבדידות הורגת אותי, וקשה לי להמשיך, יש רגעים שאני מנסה לא לחשוב על כך יותר מדי בכך שאני פשוט נהיה אופטימי, אבל לא אופטימי למצב שלי, אופטימי לכך שהחיים בזבל, והכל רע, ולא יכול לקרות לי בחיים משהו טוב ומשלים עם זה. עד כדי כך הבדידות הזאת מדכאת אותי שלפעמים קשה לי לדעת אם זה הסוף ואולי זה לא הסוף, אולי פשוט בא לי לברוח מהמדינה הזאת אחרי הצבא כדי להכיר סביבה חדשה שלא מוכרת לי, פשוט כמו לפתוח דף חדש, כי המחשבה שאני תקוע בהילוך שני אולי רק נותנת לי יותר סיבות פשוט לברוח מפה כל עוד אני יכול ופשוט לשכוח הכל, להתחיל מהתחלה ופשוט להרגיש טוב, אני חושב שהדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים ולא בפסימיות 24 שעות ביממה, היא המחשבה לעבור לארץ אחרת בתקווה ששם יהיה לי הרבה יותר טוב. אז תסלחו לי אם אני פסימי מדי אבל לפעמים נדמה לי כאילו כל החיזוקים שמנסים לתת לי הם סתם מילים, ושפשוט אני צריך לעשות משהו דרסטי כדי לנער את עצמי, לא נראה לי שחוץ מזה נשאר עוד מה לעשות...
אני חייל בצבא, ואני כבר יותר מדיי זמן בדיכאון, אפילו עוד לפני שהתגייסתי לצבא. כך שאני נכנס כל הזמן למצבי דיכאון, אני בחיים לא יצאתי למסיבה או לאנשהו, אני רוב הזמן בבית, אין לי הרבה חברים. אבל הדבר שמוזר לי אבל עושה לי הכי רע זה בגלל שאני לבד יותר מדי, זה שאין לי חברה ולא היתה לי בחיים, ולא ניפגשתי או דיברתי עם אף אחת בחיים. נמאס לי להיות בתול בן 20, נמאס לי לשמוע ביום ראשון את החבר'ה בבסיס מדברים על כל ההישגים שלהם עם הבנות ולאן הם יצאו או מה הם עשו עם חברות שלהם ולשבת בצד ולשתוק. מבחינתי לטפס על פסגת האברסט זה הרבה יותר קל מלדבר או להיות בקשר עם מישהי. אני מנסה להימנע מלחשוב על זה יותר מדיי אבל זה מתחיל להיות קשה מדי ככל שעוד שבוע ועוד שבוע עובר, אז כן, אני מנגן וכותב שאני בבית לשם תחביבים, אבל הבדידות הורגת אותי, וקשה לי להמשיך, יש רגעים שאני מנסה לא לחשוב על כך יותר מדי בכך שאני פשוט נהיה אופטימי, אבל לא אופטימי למצב שלי, אופטימי לכך שהחיים בזבל, והכל רע, ולא יכול לקרות לי בחיים משהו טוב ומשלים עם זה. עד כדי כך הבדידות הזאת מדכאת אותי שלפעמים קשה לי לדעת אם זה הסוף ואולי זה לא הסוף, אולי פשוט בא לי לברוח מהמדינה הזאת אחרי הצבא כדי להכיר סביבה חדשה שלא מוכרת לי, פשוט כמו לפתוח דף חדש, כי המחשבה שאני תקוע בהילוך שני אולי רק נותנת לי יותר סיבות פשוט לברוח מפה כל עוד אני יכול ופשוט לשכוח הכל, להתחיל מהתחלה ופשוט להרגיש טוב, אני חושב שהדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים ולא בפסימיות 24 שעות ביממה, היא המחשבה לעבור לארץ אחרת בתקווה ששם יהיה לי הרבה יותר טוב. אז תסלחו לי אם אני פסימי מדי אבל לפעמים נדמה לי כאילו כל החיזוקים שמנסים לתת לי הם סתם מילים, ושפשוט אני צריך לעשות משהו דרסטי כדי לנער את עצמי, לא נראה לי שחוץ מזה נשאר עוד מה לעשות...
