אין לי שקט
שלום. קצת רקע עליי... אני בת 28, סטודנטית במשרה מלאה + עובדת בשתי עבודות. גרה עם בן זוגי בשכירות, אנחנו מספר שנים ביחד. תמיד הייתי בנאדם יותר פסימי מאופטימי. תמיד הרגשתי שונה מאחרים ולא שייכת. תמיד הרגשתי קושי נוסף מלאחרים בחיים. אבל בתקופה האחרונה פשוט השתניתי. נהייתי ממורמרת מאוד, ברמה כזו שאין לי כוח לחברים שלי שאני רואה "שהחיים שלהם יותר קלים" (לא מתחשק לי לדבר איתם, לא מתחשק לי לשתף אותם בכלום, כשהם משתפים אותי אני רק חושבת לעצמי על מה הם מתבכיינים). המירמור הפך אותי לבנאדם חסר אנרגיות, לא מתחשק לי לבלות, אני רק עוקצת אנשים וחברים שסביבי כל הזמן, נהייתי בנאדם שלא נעים לי להיות סביבו! קשה לי, מה אני אעשה... החיים קשים לי. איבדתי את אימי לפני מספר שנים לא רב, והיא חסרה לי מאוד. מרגישה ריקנות בלעדיה. מרגישה שיכול היה להיות לי קצת יותר טוב אם היא הייתה. מדמיינת תמידית איך היה יכול להיות אם היא הייתה פה. מרגישה שאין לי תמיכה וביטחון בלעדיה. מפחדת לגמור כמוהה... חולה. חולה בגלל הקשיים של החיים. בנוסף, אני חווה קושי מאוד גדול לתמרן בין הכל: לימודים, עבודות, חברים, משפחה, בן זוג. העבודות והלימודים גוזלים ממני המון אנרגיות. אני כבר כמה שנים טובות עושה את זה... ומרגישה שפשוט אין לי יותר כוחות. רוצה קצת מנוחה. רוצה להתקדם הלאה בחיים. עם בן זוגי ישנה תקיעות גם. רוצה לקדם את היחסים בינינו, אך זה לא קורה. שנינו לא מצליחים להיות מספיק מבוססים כלכלית, בגלל הלימודים, וזה תוקע אותנו. אני מפחדת שהעתיד שלי גם הוא יהיה קשה - לא אצליח לקנות דירה, יחווה קושי עם גידול ילדים, כי מצד אחד אני לא נהיית צעירה יותר ומצד שני המצב הכלכלי לא נהיה טוב יותר. בסופו של דבר אני מרגישה חסרת ביטחון לגבי כל התחומים בחיים שלי: בלימודים - לא מצליחה להשקיע כפי שהייתי רוצה וזה בא לידי ביטוי בציונים בעבודות - אני תמיד מוטרדת ולא מצליחה לתת מעצמי 100% ולקדם את עצמי שם. זה גם בא לידי ביטוי ביחסים שלי עם עמיתיי. עם המשפחה הקרובה שלי - לא מצליחה לתקשר. אין לי תמיכה מאבי. מאחים שלי אני מרוחקת וכל אחד בשלו. אין אהבה. עם בן זוגי - יש אהבה, אבל יש המון פחד ולחץ וזה מפריע גם ליחסים בינינו. יש פער בין הרצוי והמצוי. עם חברים - אני כל הזמן מקנאה במה שיש לאחרים וזה גורם לי סבל רב. מרחיק אותי מהם. לא מצליחה להניח הכל בצד ופשוט להינות. מה עושים...
שלום. קצת רקע עליי... אני בת 28, סטודנטית במשרה מלאה + עובדת בשתי עבודות. גרה עם בן זוגי בשכירות, אנחנו מספר שנים ביחד. תמיד הייתי בנאדם יותר פסימי מאופטימי. תמיד הרגשתי שונה מאחרים ולא שייכת. תמיד הרגשתי קושי נוסף מלאחרים בחיים. אבל בתקופה האחרונה פשוט השתניתי. נהייתי ממורמרת מאוד, ברמה כזו שאין לי כוח לחברים שלי שאני רואה "שהחיים שלהם יותר קלים" (לא מתחשק לי לדבר איתם, לא מתחשק לי לשתף אותם בכלום, כשהם משתפים אותי אני רק חושבת לעצמי על מה הם מתבכיינים). המירמור הפך אותי לבנאדם חסר אנרגיות, לא מתחשק לי לבלות, אני רק עוקצת אנשים וחברים שסביבי כל הזמן, נהייתי בנאדם שלא נעים לי להיות סביבו! קשה לי, מה אני אעשה... החיים קשים לי. איבדתי את אימי לפני מספר שנים לא רב, והיא חסרה לי מאוד. מרגישה ריקנות בלעדיה. מרגישה שיכול היה להיות לי קצת יותר טוב אם היא הייתה. מדמיינת תמידית איך היה יכול להיות אם היא הייתה פה. מרגישה שאין לי תמיכה וביטחון בלעדיה. מפחדת לגמור כמוהה... חולה. חולה בגלל הקשיים של החיים. בנוסף, אני חווה קושי מאוד גדול לתמרן בין הכל: לימודים, עבודות, חברים, משפחה, בן זוג. העבודות והלימודים גוזלים ממני המון אנרגיות. אני כבר כמה שנים טובות עושה את זה... ומרגישה שפשוט אין לי יותר כוחות. רוצה קצת מנוחה. רוצה להתקדם הלאה בחיים. עם בן זוגי ישנה תקיעות גם. רוצה לקדם את היחסים בינינו, אך זה לא קורה. שנינו לא מצליחים להיות מספיק מבוססים כלכלית, בגלל הלימודים, וזה תוקע אותנו. אני מפחדת שהעתיד שלי גם הוא יהיה קשה - לא אצליח לקנות דירה, יחווה קושי עם גידול ילדים, כי מצד אחד אני לא נהיית צעירה יותר ומצד שני המצב הכלכלי לא נהיה טוב יותר. בסופו של דבר אני מרגישה חסרת ביטחון לגבי כל התחומים בחיים שלי: בלימודים - לא מצליחה להשקיע כפי שהייתי רוצה וזה בא לידי ביטוי בציונים בעבודות - אני תמיד מוטרדת ולא מצליחה לתת מעצמי 100% ולקדם את עצמי שם. זה גם בא לידי ביטוי ביחסים שלי עם עמיתיי. עם המשפחה הקרובה שלי - לא מצליחה לתקשר. אין לי תמיכה מאבי. מאחים שלי אני מרוחקת וכל אחד בשלו. אין אהבה. עם בן זוגי - יש אהבה, אבל יש המון פחד ולחץ וזה מפריע גם ליחסים בינינו. יש פער בין הרצוי והמצוי. עם חברים - אני כל הזמן מקנאה במה שיש לאחרים וזה גורם לי סבל רב. מרחיק אותי מהם. לא מצליחה להניח הכל בצד ופשוט להינות. מה עושים...