אין לי אבא

[ayg1]

אין לי אבא

לפני כשבועיים אבא שלי נפטר ממחלת הסרטן ואני עדיין לא מעכלת ,אפילו שזה היה צפוי וידענו שהמצב שלו לא טוב, אני עדיין מדברת אליו בשקט ומבקשת ממנו שייתן לי אות שהוא שומע אותי, אני חצי בטוחה שזה לא סופי. הכאב כל כך גדול הלב ממש כואב, בתחושה ממש ממשית כזו שבא לך ללכת לרופא ולבקש תרופה. ומצד שני החיים ממשיכים הולכים לעבודה, אוספים את הילדה מהגן, הכל לכאורה כרגיל. אני כל כך עצובה והעובדה שזה לנצח הורגת אותי!!!! איך מתמודדים עם הכאב החד הזה?????????????????????????????????????? הלה של ממש שבור, אין לי אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

 

[yaeli20]

../images/Emo201.gif

למרות שזה לפעמים הכי צפוי בעולם את לא מסוגלת לעכל את זה עד שזה באמת קורה. מוות הוא דבר נוראי שלנו החיים מאוד קשה להבין ולקבל ולהשלים איתו. הכאב הזה והחלל שנשארים הם גדולים וקשים מאוד אבל אני מבטיחה לך שזה לאט לאט יהיה קל יותר. ככל שהזמן יעבור והשגרה תשתלט עם כל העצב שבדבר זה עוזר... אני באופן אישי מאמינה שאמא שלי שומעת שאני מדברת איתה, ההוכחות שלי הם בדברים קטנים לא סנה בוער וכד' אלא בהתאוששות של הצמח שלי שנמצא על החלון וחשבתי שגם אותו כבר הרגתי. במחווה נחמדה שאני מקבלת לפתע פתאום מבלי לצפות וכד'. אני נמצאת עכשיו לדוגמא בתקופה שאני מתחילה להגשים את עצמי ולהגשים את החלום המקצועי שלי, אין לי ספק שלאמא שלי יש יד בדבר והיא עוזרת לי. זה פשוט עניין של אמונה. איך מתמודדים עם הכאב הזה? כואבים אותו! שבועיים זה שום דבר, אפילו ביהדות לא עושים כלום לפני השלושים, קחי את הזמן שלך תתאבלי, תכאבי, תבכי וכשתרגישי שאת מסוגלת קחי נשימה עמוקה ותתחילי לאט לאט לעשות את הדברים שאת אוהבת. אז את תראי שהזמן מטבעו פשוט עובר. ובינתיים אני שולחת לך חיבוק

חזק. את מוזמנת להמשיך לכתוב כאן את מה שעובר עליך וכמובן את מוזמנת לקרוא את מה שאחרים כותבים, לפעמים את הנחמה הגדולה ביותר אנחנו מוצאים דווקא במילים של אנשים אחרים.

יעלי

 

[ayg1]

היי...

אני יודעת שהזמן ירפא את הפצעים, אבל אני לא רוצה שהזיכרון יהפוך למעומם, לא רוצה לשכוח את כתב היד שלו, את הבגדים שלו את הפנים שלו, את הריח שלו...... מצד אחד אני רוצה שהכאב יחלוף שהזמן יעבור שהלב פחות יכאב שנראה את אמא שלי מצליחה להסתדר לבד ומאידך אני לא רוצה שהזמן יעבור והוא יהפוך לזיכרון רחוק ומעומעם...... אני מרגישה כמו ילדה קטנה שנטשו אותה, הייתי הילדה שלו הקטנה, האהובה הוא הבטיח לי שהוא לא עוזב אותי.... והוא עזב וממש קשה לי.... היום הלכנו לחפש מציבה וכל הזמן רצו לי בראש מחשבות שהוא לא יוכל לצאת משם אם נשים לו מצבה... אפילו עוד לא עברו שבועיים ובא לי לצרוח עד השמים שהוא ישמע אותי שאני אוהבת אותו ושזה לא בסדר שהוא השאיר אותי ילדה קטנה בלי אבא!! (אני לא כל כך קטנה....) כל הזמן מתגנבות לי לראש מחשבות שאולי אני אקבל אות מהשמים שהוא שומע אותי, שהוא ימשיך לשמור עליי מלמעלה.... אני יודעת שזה מטופש אבל הלב של ממש מרוסק לרסיסים! תודה לכם על הניחומים....

 

[MoRoSH11]

../images/Emo24.gif

כמה הייתי במצבך לפני כמעט 12 שנה (12 כבר) גם אבא שלי נפטר אחרי מחלת הסרטן וגם אצלו זה היה ידוע. לא משנה כמה כאילו מתכוננים לזה שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע הזה, והכאב הוא אותו כאב, והגעגועים הם אותם געגועים. וסתלחי על הקלישאה אבל תאמיני בזה שכבר לא רע לו.

 

[MoRoSH11]

האמת? 11 וחצי חודשים בערך

 

[MoRoSH11]

*../images/Emo201.gif

 

[eshkolit32]

הכאב שבתוך הלב

בהתחלה קשה מאד להתמודד איתו. עם הזמן לומדים איך לחיות בשלום עם עצמנו ואיך אפשר להמשיך הלאה... אני משתתפת בצערך, מקוה שתישארי איתנו לדבר על הכאב שלך ולמצוא את הכוחות להתחיל מחדש.