Girl of Pain
New member
אין לאן לברוח...
לא שמחה. לא עצובה. לא כואבת. לא מקווה. פשוט לא מרגישה! וואקום. חלל. זה מה שיש בי. לאן נעלמו כל הרגשות? מרגישה כמו רוח. כמו רוח של עצמי. כמו רובוט שעושה הכל אוטומטי. גם הדמעות כבר לא באות. הם התייבשו לי מזמן. מנסה. מתאמצת להרגיש משהו. מתאמצת למצוא את הכאב. אבל הוא מתחבא ממני. אולי פשוט עוד לא תפסתי? לא עיכלתי? למה הפכתי? לצל של עצמי. לחצי בנאדם. לאן נעלמו הרגשות? המחשבות? החלומות? התקוות? הם כנראה מתו ביחד איתך. אני ממתי ביחד איתך. אבל שלא כמוך, אצלי הנשמה מתה. והגוף נשאר בעולם. ואין לאן לברוח. החיים חונקים מדי, והמוות מפחיד מדי. אין לי לאן לברוח. מה קרה פתאום? אםילו למות אני כבר לא רוצה. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום! לאן נעלם הרצון שלי? השאיפות שלי? מוציאה עוד סיגריה. לוקחת שאיפה עמוקה. והסחרחורת שנלווית סוחפת אותי אליה. אני כ"כ אוהבת את הסחרחורות האלה. כאילו אני עפה. עפה לירח שמעלי. אל השמיים השחורים. אליך. מתמכרת לתחושה הזאת. רוצה לעוף. אבל בעצם לא רוצה כלום. ואין לאן לברוח. לכל מקום שאני רצה יש רק מבואים סתומים. קירות סוגרים עלי מכל עבר. ואין לאן לברוח. רק רוצה מקום, שאף אחד לא מגיע אליו. מקום בודד. שקט. רחוק. אולי יער... אני ילך אליו... ויצרח! רק יצרח. כן, עוד נותר בי רצון אחד... לצרוח! לצרוח עד חוסר נשימה. לצרוח עד שהעולם ייקרע. לצרוח עד אובדן הכרה. להוציא את כל הרעל החוצה. עד שכל השחור יתנקז ממני אל העולם שסביבי. עד שהחדרים האפלים בנשמה שלי יתנקו שוב. כי עכשיו הנשמה שלי היא רק רחובות. רחובות צרים וחשוכים. סימטאות אפלות. וזה יישאר ככה. עד שמישהו ידליק את המנורות ברחובות החשוכים, ויעלה את השמש מעל הסימטאות האפלות. יגרש את כל החושך. אבל זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות. מישהו אמר לי פעם שיש לי נשמה שחורה. עכשיו הבנתי למה הוא התכוון. מסביבי העולם בתהליכים של חורבן. בתוכי העולם כבר נחרב מזמן. עד לפני חצי שנה הייתי כמו כולם. איך בחצי שנה אחת נהייתי חצי בנאדם?! נכון, אני שותקת. אני לא אומרת מילה. אבל בתוכי... בתוכי אני צורחת. צורחת עד כאב. אילו העולם סביבי היה משקף את מה שהולך בתוכי, אז כל האנשים היו מתפתלים על הריצפה מכאבים. צורחים. השמש היתה משחירה. השמיים מאפירים. וגם הם צורחים. הפרחים נובלים. הצבעים נסוגים. וכולם צורחים. הכל מתחבא בתוכי. לא מרגישה כלום. הפכתי לרובוט של עצמי. נובלת. כשאני מסתכלת על עצמי אני צוחקת. לאן הגעת, טיפשה. מדברת אליך. מבקשת עזרה. מתחננת שתענה לי. אבל אתה לא שומע. כל שנותר לי לקוות הוא שטוב לך שם. טוב יותר משהיה לך פה. טוב יותר משרע לי. לא נורא. אתה לא צריך לשמוע אותי. תהנה עם המלאכים. זה מגיע לך. מגיע לך להיות מאושר. ושם אתה חייב להיות מאושר. תשאיר אותי פה להירקב. לאט לאט לשקוע. ליפול. לנסות לצוד את הרגשות האבודים שלי. אני בובה על חוטים. דווקא אתה היית יכול לעזור לי. ודווקא אותך אלוהים לקח. לא נורא, בני. עדיין נותרה בי תקווה... התקווה שתהיה מאושר. ואין לי לאן לברוח...
לא שמחה. לא עצובה. לא כואבת. לא מקווה. פשוט לא מרגישה! וואקום. חלל. זה מה שיש בי. לאן נעלמו כל הרגשות? מרגישה כמו רוח. כמו רוח של עצמי. כמו רובוט שעושה הכל אוטומטי. גם הדמעות כבר לא באות. הם התייבשו לי מזמן. מנסה. מתאמצת להרגיש משהו. מתאמצת למצוא את הכאב. אבל הוא מתחבא ממני. אולי פשוט עוד לא תפסתי? לא עיכלתי? למה הפכתי? לצל של עצמי. לחצי בנאדם. לאן נעלמו הרגשות? המחשבות? החלומות? התקוות? הם כנראה מתו ביחד איתך. אני ממתי ביחד איתך. אבל שלא כמוך, אצלי הנשמה מתה. והגוף נשאר בעולם. ואין לאן לברוח. החיים חונקים מדי, והמוות מפחיד מדי. אין לי לאן לברוח. מה קרה פתאום? אםילו למות אני כבר לא רוצה. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום! לאן נעלם הרצון שלי? השאיפות שלי? מוציאה עוד סיגריה. לוקחת שאיפה עמוקה. והסחרחורת שנלווית סוחפת אותי אליה. אני כ"כ אוהבת את הסחרחורות האלה. כאילו אני עפה. עפה לירח שמעלי. אל השמיים השחורים. אליך. מתמכרת לתחושה הזאת. רוצה לעוף. אבל בעצם לא רוצה כלום. ואין לאן לברוח. לכל מקום שאני רצה יש רק מבואים סתומים. קירות סוגרים עלי מכל עבר. ואין לאן לברוח. רק רוצה מקום, שאף אחד לא מגיע אליו. מקום בודד. שקט. רחוק. אולי יער... אני ילך אליו... ויצרח! רק יצרח. כן, עוד נותר בי רצון אחד... לצרוח! לצרוח עד חוסר נשימה. לצרוח עד שהעולם ייקרע. לצרוח עד אובדן הכרה. להוציא את כל הרעל החוצה. עד שכל השחור יתנקז ממני אל העולם שסביבי. עד שהחדרים האפלים בנשמה שלי יתנקו שוב. כי עכשיו הנשמה שלי היא רק רחובות. רחובות צרים וחשוכים. סימטאות אפלות. וזה יישאר ככה. עד שמישהו ידליק את המנורות ברחובות החשוכים, ויעלה את השמש מעל הסימטאות האפלות. יגרש את כל החושך. אבל זה לא יקרה. זה לא יכול לקרות. מישהו אמר לי פעם שיש לי נשמה שחורה. עכשיו הבנתי למה הוא התכוון. מסביבי העולם בתהליכים של חורבן. בתוכי העולם כבר נחרב מזמן. עד לפני חצי שנה הייתי כמו כולם. איך בחצי שנה אחת נהייתי חצי בנאדם?! נכון, אני שותקת. אני לא אומרת מילה. אבל בתוכי... בתוכי אני צורחת. צורחת עד כאב. אילו העולם סביבי היה משקף את מה שהולך בתוכי, אז כל האנשים היו מתפתלים על הריצפה מכאבים. צורחים. השמש היתה משחירה. השמיים מאפירים. וגם הם צורחים. הפרחים נובלים. הצבעים נסוגים. וכולם צורחים. הכל מתחבא בתוכי. לא מרגישה כלום. הפכתי לרובוט של עצמי. נובלת. כשאני מסתכלת על עצמי אני צוחקת. לאן הגעת, טיפשה. מדברת אליך. מבקשת עזרה. מתחננת שתענה לי. אבל אתה לא שומע. כל שנותר לי לקוות הוא שטוב לך שם. טוב יותר משהיה לך פה. טוב יותר משרע לי. לא נורא. אתה לא צריך לשמוע אותי. תהנה עם המלאכים. זה מגיע לך. מגיע לך להיות מאושר. ושם אתה חייב להיות מאושר. תשאיר אותי פה להירקב. לאט לאט לשקוע. ליפול. לנסות לצוד את הרגשות האבודים שלי. אני בובה על חוטים. דווקא אתה היית יכול לעזור לי. ודווקא אותך אלוהים לקח. לא נורא, בני. עדיין נותרה בי תקווה... התקווה שתהיה מאושר. ואין לי לאן לברוח...