אין כיוון לרוח...
"חשבתי. חשבתי על כל מה שקורה, עלינו, על מה שדיברנו, על כמה אני אוהב אותך...אבל...." כמה כואב ה"אבל" הזה. הרגשתי חרב משוייפת פוצעת לי את העור, שביל של דם מתחיל לנזול, וזה שורף עד כדי שיתוק הגוף. "אבל למרות הכל אני יודע שזה לא יכול לקרות..." לא האמנתי. חשבתי שהוא אומר משהו שהוא לא שם לב אליו, והוא מתכוון למשהו אחר. "אני לא יכול להיות תלוי באוויר לגבי מה יהיה איתנו בעוד 3 שנים, כשתהיי בת 21 והחיים שלך ישתנו. תראי איפה אני ואיפה את. החיים שלי כבר בנויים, יציבים, הכל עומד במקום אחד. ואת...עוד לא התחלת כלום...הכל אצלך יכול להשתנות כל הזמן..." אני שותקת. לא יודעת מאיפה הוא מביא לי את זה. לא מבינה מה קורה מסביבי. החרב המשוייפת ממשיכה לפצוע את עורי. הפס הדק שעשתה מסביב ללב חודר עמוק יותר, החרב נפגשת עם הצלעות, מדלגת וממשיכה ללב. הלב פועם מהר יותר, מפחד שהחרב תיגע בו. "תסתכל לי לתוך העיניים עכשיו ותגיד לי את האמת, אתה רוצה אותי או לא?" הוא מסתכל. משהו בעיניים שלו נראה לי שונה. "זה לא זה...זה.." מחנק. הוא דיבר אליי עם מחנק בגרון. הוא כמעט בכה...! "תענה לי בכן או לא. זו שאלה של כן או לא" אמרתי. עם מועקה החונקת אותי בגרון, בעיניים כבר מתחילה לפרוץ סערה. "אני רוצה אותך." אומר. ראיתי את הדמעות על קצה העיניים רוצות לצאת. אני נשבעת שראיתי. "אז מה זה? מה? מה אתה רוצה אז?" לא מבינה, מבולבלת. החרב עצרה לרגע לפני שנוגעת בלב הפועם בחוזקה. "זה לא יכול להתקיים עכשיו. זה מה שאני אומר, למרות הכל. אני לא רוצה שתוותרי על כלום בחיים שלך בגללי, אני לא רוצה שתפספסי משהו בחיים שלך בגללי..." השפיל מבט. התחיל להתעסק עם מפתחות המכונית התקועות בחור, תלויות להן. זעקה כואבת ונאקה חנוקה נשמעו להן. הכעס השתלט על העיניים. את הראש כיסו שתי ידיי והשיער נפל למטה, מכסה גם הוא את המראה הכואב. החרב המשוייפת לא ויתרה, ובעוצמה של שנייה רצחה את ליבי. "אתה כבר לא אוהב אותי?" בקול חנוק שאלתי. הרמתי את ראשי והסתכלתי על פניו. ראיתי עיניים אדומות, מבריקות, עצובות, מבולבלות מסתכלות עליי. כמו שאף פעם לא ראיתי...הוא בכה. כמו שאף פעם לא שמעתי...הוא בכה. "אני אוהב אותך..." "אז מה לא בסדר?!" צעקתי בתסכול. בוכה חזק יותר. ללא כל שליטה בשום פעולה שהגוף שלי עושה. "זה לא יכול לקרות בינינו...זה לא הגיוני..." הוא לא הסתכל עליי. משחק עם האצבעות שלו. מרוחק ממני כל כך...אדם אחר. הבכי שלי לא מפסיק. רק הולך ונהיה צורב יותר. כמו החרב המשוייפת שתקועה בליבי, והדם לא מפסיק לזרום בזרם עצבני. קירבתי את ידי לידו. מלטפת את אצבעותיו, מחכה שיחזיק לי את היד. אבל לשווא. חיכיתי שיבוא לחבק אותי כשאני בוכה. אבל לשווא. "אתה הומו?" שאלתי נחושה בדעתי. "נראה לך?!?? מה אני עושה איתך אם אני הומו???" "אני לא טובה מספיק בשבילך? לא יפה מספיק? לא גבוהה מספיק? משהו בי לא בסדר? מה אני צריכה לתת מעצמי עוד כדי לרצות אותך?" שואלת נואשות. "זה לא זה..." "בחיים לא תאהב אותך מישהי כמו שאני אוהבת אותך." שתק. "אתה יודע למה?" "למה?" מלמל. "כי אף אחת שתהיה איתך לא תהיה האהבה הראשונה שלה! כל מי שתהיה איתך תהיה בת 25, לחוצה להתחתן. כל מה שהיא תרצה ממך זה להתחתן ולעשות ילדים כדי שהחיים לא יעברו לה מהר." שתק. "מה, אתה מפחד? תה מפחד מהאהבה שאתה מקבל ממני? אני אוהבת אותך יותר מדיי, זה הענין?" "אולי כן..." אומר בהיסוס. בצעקה כואבת מלווה בבכי: "אז אתה מפגר! אדיוט! מטומטם!" "כנראה שזה מה שאני..." אמר וכיבה את המכונית ע"י הוצאת המפתח מהחור. הבכי גבר. הדם מלבי לא הפסיק לזרום ולמלא את כל גופי. "את יודעת שהייתי כבר בכמה קשרים ואהבו אותי. אני יודע שאת לא אוהבת לשמוע את זה..." "תשבע לי שאתה אוהב אותי.." חוסר אמונה מילא אותי. "אני אוהב אותך..." אמר עם כאב. לא יכולתי להתאפק. חיבקתי את ידו. ליטפתי את פניו. הוא קפא. עד שהביא את ראשו צמוד לראשי. אני בוכה ברעש. הוא בוכה בשקט. לפתע התרחק ואמר "אני לא יכול..." אך לא עזבתי. כשהמכונית עצרה מול דלת הבית שלי, יצאתי מהאוטו בטריקת דלת. נסערת עד כדי אובדן נכנסתי הביתה. הכל היה נראה שחור. אפילו לא אפור. הבכי לא הפסיק. לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. אני מרגישה שעברתי טראומה ריגשית. אף פעם לא הרגשתי כזה סוג של כאב. אף פעם לא הרגשתי כזה סוג של אובדן. אף פעם לא היה בי כל כך הרבה בכי להוציא החוצה לעולם. ואף פעם לא אהבתי מישהו עם לב שלם כל כך שהוא היחיד שארצה לאהוב איי פעם...
"חשבתי. חשבתי על כל מה שקורה, עלינו, על מה שדיברנו, על כמה אני אוהב אותך...אבל...." כמה כואב ה"אבל" הזה. הרגשתי חרב משוייפת פוצעת לי את העור, שביל של דם מתחיל לנזול, וזה שורף עד כדי שיתוק הגוף. "אבל למרות הכל אני יודע שזה לא יכול לקרות..." לא האמנתי. חשבתי שהוא אומר משהו שהוא לא שם לב אליו, והוא מתכוון למשהו אחר. "אני לא יכול להיות תלוי באוויר לגבי מה יהיה איתנו בעוד 3 שנים, כשתהיי בת 21 והחיים שלך ישתנו. תראי איפה אני ואיפה את. החיים שלי כבר בנויים, יציבים, הכל עומד במקום אחד. ואת...עוד לא התחלת כלום...הכל אצלך יכול להשתנות כל הזמן..." אני שותקת. לא יודעת מאיפה הוא מביא לי את זה. לא מבינה מה קורה מסביבי. החרב המשוייפת ממשיכה לפצוע את עורי. הפס הדק שעשתה מסביב ללב חודר עמוק יותר, החרב נפגשת עם הצלעות, מדלגת וממשיכה ללב. הלב פועם מהר יותר, מפחד שהחרב תיגע בו. "תסתכל לי לתוך העיניים עכשיו ותגיד לי את האמת, אתה רוצה אותי או לא?" הוא מסתכל. משהו בעיניים שלו נראה לי שונה. "זה לא זה...זה.." מחנק. הוא דיבר אליי עם מחנק בגרון. הוא כמעט בכה...! "תענה לי בכן או לא. זו שאלה של כן או לא" אמרתי. עם מועקה החונקת אותי בגרון, בעיניים כבר מתחילה לפרוץ סערה. "אני רוצה אותך." אומר. ראיתי את הדמעות על קצה העיניים רוצות לצאת. אני נשבעת שראיתי. "אז מה זה? מה? מה אתה רוצה אז?" לא מבינה, מבולבלת. החרב עצרה לרגע לפני שנוגעת בלב הפועם בחוזקה. "זה לא יכול להתקיים עכשיו. זה מה שאני אומר, למרות הכל. אני לא רוצה שתוותרי על כלום בחיים שלך בגללי, אני לא רוצה שתפספסי משהו בחיים שלך בגללי..." השפיל מבט. התחיל להתעסק עם מפתחות המכונית התקועות בחור, תלויות להן. זעקה כואבת ונאקה חנוקה נשמעו להן. הכעס השתלט על העיניים. את הראש כיסו שתי ידיי והשיער נפל למטה, מכסה גם הוא את המראה הכואב. החרב המשוייפת לא ויתרה, ובעוצמה של שנייה רצחה את ליבי. "אתה כבר לא אוהב אותי?" בקול חנוק שאלתי. הרמתי את ראשי והסתכלתי על פניו. ראיתי עיניים אדומות, מבריקות, עצובות, מבולבלות מסתכלות עליי. כמו שאף פעם לא ראיתי...הוא בכה. כמו שאף פעם לא שמעתי...הוא בכה. "אני אוהב אותך..." "אז מה לא בסדר?!" צעקתי בתסכול. בוכה חזק יותר. ללא כל שליטה בשום פעולה שהגוף שלי עושה. "זה לא יכול לקרות בינינו...זה לא הגיוני..." הוא לא הסתכל עליי. משחק עם האצבעות שלו. מרוחק ממני כל כך...אדם אחר. הבכי שלי לא מפסיק. רק הולך ונהיה צורב יותר. כמו החרב המשוייפת שתקועה בליבי, והדם לא מפסיק לזרום בזרם עצבני. קירבתי את ידי לידו. מלטפת את אצבעותיו, מחכה שיחזיק לי את היד. אבל לשווא. חיכיתי שיבוא לחבק אותי כשאני בוכה. אבל לשווא. "אתה הומו?" שאלתי נחושה בדעתי. "נראה לך?!?? מה אני עושה איתך אם אני הומו???" "אני לא טובה מספיק בשבילך? לא יפה מספיק? לא גבוהה מספיק? משהו בי לא בסדר? מה אני צריכה לתת מעצמי עוד כדי לרצות אותך?" שואלת נואשות. "זה לא זה..." "בחיים לא תאהב אותך מישהי כמו שאני אוהבת אותך." שתק. "אתה יודע למה?" "למה?" מלמל. "כי אף אחת שתהיה איתך לא תהיה האהבה הראשונה שלה! כל מי שתהיה איתך תהיה בת 25, לחוצה להתחתן. כל מה שהיא תרצה ממך זה להתחתן ולעשות ילדים כדי שהחיים לא יעברו לה מהר." שתק. "מה, אתה מפחד? תה מפחד מהאהבה שאתה מקבל ממני? אני אוהבת אותך יותר מדיי, זה הענין?" "אולי כן..." אומר בהיסוס. בצעקה כואבת מלווה בבכי: "אז אתה מפגר! אדיוט! מטומטם!" "כנראה שזה מה שאני..." אמר וכיבה את המכונית ע"י הוצאת המפתח מהחור. הבכי גבר. הדם מלבי לא הפסיק לזרום ולמלא את כל גופי. "את יודעת שהייתי כבר בכמה קשרים ואהבו אותי. אני יודע שאת לא אוהבת לשמוע את זה..." "תשבע לי שאתה אוהב אותי.." חוסר אמונה מילא אותי. "אני אוהב אותך..." אמר עם כאב. לא יכולתי להתאפק. חיבקתי את ידו. ליטפתי את פניו. הוא קפא. עד שהביא את ראשו צמוד לראשי. אני בוכה ברעש. הוא בוכה בשקט. לפתע התרחק ואמר "אני לא יכול..." אך לא עזבתי. כשהמכונית עצרה מול דלת הבית שלי, יצאתי מהאוטו בטריקת דלת. נסערת עד כדי אובדן נכנסתי הביתה. הכל היה נראה שחור. אפילו לא אפור. הבכי לא הפסיק. לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. אני מרגישה שעברתי טראומה ריגשית. אף פעם לא הרגשתי כזה סוג של כאב. אף פעם לא הרגשתי כזה סוג של אובדן. אף פעם לא היה בי כל כך הרבה בכי להוציא החוצה לעולם. ואף פעם לא אהבתי מישהו עם לב שלם כל כך שהוא היחיד שארצה לאהוב איי פעם...