אין דבר כזה ולא יהיה - פלסטינה...
הגיעני במייל ואני מוצא חובה לשתף במטרה שתפיצו הלאה. השנה 1695 - הארץ היתה ריקה ברובה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים, היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. חברים, אין דבר כזה עם פלסטינאי, לא היה ולעולם לא יהיה מדובר בפיקציה של הערבים בעידוד השמאל הישראלי הסובל ממחלת נפש קשה של שינאה עצמית ומשתף פעולה עם הגרועים שבאויבינו http://www.faz.co.il/story?id=4457&base=&NewOnly=1&LastView=2030-12-31 סיור בפלסטינה, שנת 1695 אבי גולדרייך מכונת זמן, זו התחושה המקננת בי כשאני נמצא בחנות הספרים העתיקים של מר הובר בבודפסט. הובר למד להכיר את שגיונותי, ולאחר ברכת השלום וכוס המיים המינרליים (מר הובר הוא טבעוני-צמחוני) מוביל אותי במדרגות למרתף הענק והמאוורר, לאגף ה''יהודי''. האגף היהודי הוא חדר ובו ספרים עתיקים בנושאים שנראים למר הובר יהודים. בין הספרים ישנם כאלה שאינם שווים את כריכת העור שלהם אולם לעיתים נדירות אפשר למצוא שם אוצרות תרבות של ממש. הרבה מאוד הם ספרי קודש ישנים שנגנבו אולי ממרתפי הגניזה שבבתי הכנסת, כרכי תלמוד, תנ''ך, משניות, שולחן ערוך, סידורים ישנים נוסח אשכנז. אני נוהג לפתחם כדי לראות מי הבעלים, מי הנער שקיבל את הספר לבר המצווה לפני מאתיים שנה, ולמי העניק אותו בערוב ימיו. סקרנות. הרבה מהספרים כתובים בגרמנית, והם ספרי הגות על היהדות שנכתבו בכלל בידי נוצרים או יהודים מתבוללים. לפעמים מוצאים איזה כרך תלמוד שנכתב בכתב יד, אלה יקרים מאוד, מאות אלפי אירו ומונחים בארון זכוכית מאוּורר. הובר יודע את ערכם. ולפעמים ישנן מציאות כמו הספר Palestina של Hadriani relandi מקורי בשמו ה''מקצועי'', palaestina ex monumentis veteribus illustrata, המו''ל הוא, Trajecti Batavorum: Ex Libraria G. Brodelet, 1714. ניתן למצוא כמה ספרים מקוריים כאלה במספר מקומות בעולם ואף באוניברסיטת חיפה. אפשר לראות כאן את המקומות בהם הספר נמצא וגם אפשר למצוא פרטים על המחבר ועוד. הנחיות צפיה במצגת: לדיפדוף בין התמונות לחץ על החיצים. לחיצה על כל תמונה תגדיל אותה במסגרת נפרדת ולחיצה נוספת תגדיל אותה שוב. המחבר רילאנדי, איש אשכולות של ממש, גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית, ערבית ויוונית עתיקה, בנוסף לשפות האירופאיות. שפת הספר היא לטינית. בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה. במסעו הוא סקר כ-2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנ''ך או במשנה. שיטת המחקר שלו היתה מעניינת. ראשית, מיפה את ארץ ישראל. שנית, רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו. אם מקור השם יהודי, הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש. אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר. שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב. המסקנות הבולטות הן: הטריאנגולציה שנעשו בסקטאנט ובשולחנית מפת ארץ ישראל על רקע קווי עזה עיר יהודית – 1695גת, גלים, ג'לג'וליה, גמלה – חורבותהעיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים; בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי. שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי, או יווני או לטיני-רומי. עד היום, למעשה, אף ישוב ערבי (להוציא רמלה) אינו נושא שם ערבי מקורי. רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות. אין שום משמעות בערבית לשמות עכו, חיפה, יפו, נבלוס, עזה או ג'נין ושמות ערים כמו רמאללה, אל-חליל ואל-קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים. בשנת 1696, שנת הסיור, רמאללה, למשל, נקראה בתא'לה (בית אל), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל (כינוי לאברהם אבינו). הארץ היתה ריקה ברובה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים, היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. יוצאת מהכלל נבלוס, היא שכם שבה ישבו כ-120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ-70 איש שומרונים. בנצרת, בירת הגליל, היו כ-700 איש – כולם נוצרים. בירושלים כ-5000 איש, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים. המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים, שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין. בעזה, למשל, היו כ-550 איש; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים. היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים, זיתים וחיטה (גוש קטיף) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת. בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי, אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת, מקצוע טברייני מסורתי. עיר כמו אום אל-פאחם למשל, היתה כפר בן 10 משפחות, כולן נוצריות, כחמישים נפש, וכן כנסייה מרונית קטנה (משפחת שחאדה). הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על ''מורשת פלסטינית'' או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם. בספרד למשל, בגרנדה, רואים מורשת ובניה ערבית. ערים ענקיות כמו גרנדה ומדינה כמו אנדלוסיה, הרים, נהרות כמו גוואדאלחארה, מורשת תרבותית ערבית של ממש: ספרות, יצירות פאר, הנדסה, רפואה ועוד. 700 שנות שלטון ערבי הותירו בספרד מורשת שלא ניתן להסתירה או להסוותה. ואילו כאן כלום, נאדה, לא שמות ערים, לא תרבות, לא אמנות, לא היסטוריה, לא עדויות לשלטון ערבי. רק שוד וגזל, גזל המקום הקדוש ביותר ליהודים, גזל הארץ המובטחת ליהודים. לאחרונה בחסות כל מיני ישראלים פוסט מודרניסטים – גזל ההיסטוריה.
הגיעני במייל ואני מוצא חובה לשתף במטרה שתפיצו הלאה. השנה 1695 - הארץ היתה ריקה ברובה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים, היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. חברים, אין דבר כזה עם פלסטינאי, לא היה ולעולם לא יהיה מדובר בפיקציה של הערבים בעידוד השמאל הישראלי הסובל ממחלת נפש קשה של שינאה עצמית ומשתף פעולה עם הגרועים שבאויבינו http://www.faz.co.il/story?id=4457&base=&NewOnly=1&LastView=2030-12-31 סיור בפלסטינה, שנת 1695 אבי גולדרייך מכונת זמן, זו התחושה המקננת בי כשאני נמצא בחנות הספרים העתיקים של מר הובר בבודפסט. הובר למד להכיר את שגיונותי, ולאחר ברכת השלום וכוס המיים המינרליים (מר הובר הוא טבעוני-צמחוני) מוביל אותי במדרגות למרתף הענק והמאוורר, לאגף ה''יהודי''. האגף היהודי הוא חדר ובו ספרים עתיקים בנושאים שנראים למר הובר יהודים. בין הספרים ישנם כאלה שאינם שווים את כריכת העור שלהם אולם לעיתים נדירות אפשר למצוא שם אוצרות תרבות של ממש. הרבה מאוד הם ספרי קודש ישנים שנגנבו אולי ממרתפי הגניזה שבבתי הכנסת, כרכי תלמוד, תנ''ך, משניות, שולחן ערוך, סידורים ישנים נוסח אשכנז. אני נוהג לפתחם כדי לראות מי הבעלים, מי הנער שקיבל את הספר לבר המצווה לפני מאתיים שנה, ולמי העניק אותו בערוב ימיו. סקרנות. הרבה מהספרים כתובים בגרמנית, והם ספרי הגות על היהדות שנכתבו בכלל בידי נוצרים או יהודים מתבוללים. לפעמים מוצאים איזה כרך תלמוד שנכתב בכתב יד, אלה יקרים מאוד, מאות אלפי אירו ומונחים בארון זכוכית מאוּורר. הובר יודע את ערכם. ולפעמים ישנן מציאות כמו הספר Palestina של Hadriani relandi מקורי בשמו ה''מקצועי'', palaestina ex monumentis veteribus illustrata, המו''ל הוא, Trajecti Batavorum: Ex Libraria G. Brodelet, 1714. ניתן למצוא כמה ספרים מקוריים כאלה במספר מקומות בעולם ואף באוניברסיטת חיפה. אפשר לראות כאן את המקומות בהם הספר נמצא וגם אפשר למצוא פרטים על המחבר ועוד. הנחיות צפיה במצגת: לדיפדוף בין התמונות לחץ על החיצים. לחיצה על כל תמונה תגדיל אותה במסגרת נפרדת ולחיצה נוספת תגדיל אותה שוב. המחבר רילאנדי, איש אשכולות של ממש, גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית, ערבית ויוונית עתיקה, בנוסף לשפות האירופאיות. שפת הספר היא לטינית. בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה. במסעו הוא סקר כ-2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנ''ך או במשנה. שיטת המחקר שלו היתה מעניינת. ראשית, מיפה את ארץ ישראל. שנית, רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו. אם מקור השם יהודי, הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש. אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר. שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב. המסקנות הבולטות הן: הטריאנגולציה שנעשו בסקטאנט ובשולחנית מפת ארץ ישראל על רקע קווי עזה עיר יהודית – 1695גת, גלים, ג'לג'וליה, גמלה – חורבותהעיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים; בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי. שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי, או יווני או לטיני-רומי. עד היום, למעשה, אף ישוב ערבי (להוציא רמלה) אינו נושא שם ערבי מקורי. רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות. אין שום משמעות בערבית לשמות עכו, חיפה, יפו, נבלוס, עזה או ג'נין ושמות ערים כמו רמאללה, אל-חליל ואל-קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים. בשנת 1696, שנת הסיור, רמאללה, למשל, נקראה בתא'לה (בית אל), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל (כינוי לאברהם אבינו). הארץ היתה ריקה ברובה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים, היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. יוצאת מהכלל נבלוס, היא שכם שבה ישבו כ-120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ-70 איש שומרונים. בנצרת, בירת הגליל, היו כ-700 איש – כולם נוצרים. בירושלים כ-5000 איש, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים. המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים, שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין. בעזה, למשל, היו כ-550 איש; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים. היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים, זיתים וחיטה (גוש קטיף) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת. בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי, אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת, מקצוע טברייני מסורתי. עיר כמו אום אל-פאחם למשל, היתה כפר בן 10 משפחות, כולן נוצריות, כחמישים נפש, וכן כנסייה מרונית קטנה (משפחת שחאדה). הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על ''מורשת פלסטינית'' או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם. בספרד למשל, בגרנדה, רואים מורשת ובניה ערבית. ערים ענקיות כמו גרנדה ומדינה כמו אנדלוסיה, הרים, נהרות כמו גוואדאלחארה, מורשת תרבותית ערבית של ממש: ספרות, יצירות פאר, הנדסה, רפואה ועוד. 700 שנות שלטון ערבי הותירו בספרד מורשת שלא ניתן להסתירה או להסוותה. ואילו כאן כלום, נאדה, לא שמות ערים, לא תרבות, לא אמנות, לא היסטוריה, לא עדויות לשלטון ערבי. רק שוד וגזל, גזל המקום הקדוש ביותר ליהודים, גזל הארץ המובטחת ליהודים. לאחרונה בחסות כל מיני ישראלים פוסט מודרניסטים – גזל ההיסטוריה.