באמת שאין אחר
כשראיתי את משינה לראשונה על הבמה, הם שרו באנגלית רוק מתכסח כזה, לבשו חליפות כברנים ועטו מסכות רשת שחורות. זה היה בשתים בלילה, בליקוויד הישן, בערך בשנת 83 או 84, כשנתיים לפני שיצא הסינגל הראשון שלהם לרדיו (רכבת לילה). היינו חבורה של ילדים זבי חוטם שנהרו אחרי סצנת השוליים של עולם הרוק בתל אביב, שנשלט באותם ימים רחוקים ע"י תסלם ובנזין. את "שלח לי מלאך" זמזמתי על הטנקים בדיונות בשזפון. את "חלום כחול" שרתי בגרון ניחר על הווספה בדרך לאוניברסיטה. עם "למה לי פוליטיקה עכשיו" רקעתי במטבח, באמצע הלילה כששתפתי כלים בבר. ואת "אין מקום אחר" שמעתי בעוצמה מחרידת אוזניים, במזדה הישנה, באוטוסטרדה , ביום שעזבתי את הבית. משהו בגיטרות המנסרות באותו יום גורלי, שם אותי על גג העולם, באמצע שום מקום באחד הימים הקשים של חיי. אין. באמת שאין אחר.