קשתות זן מול קשתות ספורט, ציד וכו´
ההבדלים רבים עד כי לא יימנו מספור... וההבדל הגדול מכולם הוא מטרת הלימוד והאימון - מההבדל הזה נגזרים כל ההבדלים האחרים: בקשתות ספורט, צייד, או בקשתות קרבית (אם עוד יש כזה דבר, ואני מטיל בכך ספק), המטרה היא לפגוע במטרה - כמה שיותר מדויק, ובהתאם לצורך של כל תחום. מכאן נובע הכל: הציוד (כוונות, מאזנות, בולמי-זעזועים, משתיקי-קול, סוג החץ...), הטכניקה, דרך האימון, וההתייחסות לתחום. כל מה שעושים, נעשה כדי לשרת את הפגיעה במטרה. כל מה שמפריע לפגוע במטרה - מיותר, מזיק ומסולק הצידה. בקשתות זן, המטרה היא פיתוח יכולתו הפיזית ואישיותו של הקשת, כמו שמסביר אונומה-סנסאי בשיחה למעלה. לכן, לפגיעה במטרה אין משמעות מיוחדת, וכך גם לציוד. מבחינה טכנולוגית, הקשת היפנית נחותה בהרבה לעומת הקשת המערבית המודרנית. מבחינת הפגיעות, אונומה-סנסאי אומר בספרו שאין לו ספק שבתחרות, קשתים אולימפיים היו מביסים את קשתי-הזן היפניים, בעיקר בגלל העליונות הטכנולוגית (כוונות-ליזר, מד-טווח-לייזר, בולמי-זעזועים... אמרתי?). אבל לכל זה אין משמעות בעיניו, כי הפגיעה במטרה היא רק תוצר-לואי של היכולת האישית שהאימון בקשת אמור לפתח. לכן לא אכפת לו לירות בקשת היפנית, המדהימה כשלעצמה, ולירות למרחק קצר יחסית (26 מטר, כמדומני, לעומת עד 90 מטר בקשתות אולימפית), כי לא הקשת, לא החץ ולא המטרה - לא הם הסיבה שבגללה הוא מתאמן. היריה משקפת את יכולתו של הקשת בכל תחום, לא רק בקשת. אני, אישית, יורה בקשת מערבית, עם טכניקה מעורבת של דריכה, אבל גישה "זניסטית" לחלוטין. הייתי קלע לא רע בצבא (7 מתוך 10 כדורים בראש של מטרת דמות, מ-100 מטר, בעמידה, עם "גליל" עם כוונות-ברזל, בסוף שבוע מטווחים ראשון בטירונות, גבעתי, נובמבר 87), וזה כבר לא מענין אותי. BEEN THER, DONE THAT... אבל, כשאני צריך לתאם נשימה עם דריכה של קשת 34 פאונד, האתגר בכלל לא קשור למטרה - אלא להתמודדות עם הקשת ועם הגוף שלי, שצריך לבצע מטלה מאוד קשה - ולהישאר רגוע לגמרי כל הזמן... אני יודע שזה נשמע קצת לא ברור, ובאמת קשה להבין בלי להתנסות, אבל תנסה לחשות על זה ככה: אתה צריך להחזיק מאג, בגובה הכתף, לדרוך אותו
לאט, לשחרר כדור אחרי כדור,
לאט, ותוך-כדי-כך לשמור על יציבה נכונה, נשימה רגועה, שרירים רפויים, וריכוז מושלם... ואם אתה עושה את כל הנ"ל נכון, אז ברור שתפגע במטרה!
מקוה שכל הקשקוש הזה מובן...