נקודה מורכבת ומעניינת
אתה מעלה רעיון שאני חושבת שרובנו חושבים עליו. האם אימון יכול להחליף טיפול? ובעצם השאלה העיקרית היא, מתי אימון יכול להחליף טיפול? מתי לא מתאים אימון ללא ספק, כמו שענבל כותבת, יש מצבים שבהם ברור שאימון אינו הכתובת, יותר נכון - מאמן אינו הכתובת - דרוש פסיכולוג. זה במקרים של דיכאון (קליני), מחשבות אובדניות, מקרים של התמוטטויות, אשפוזים - מצבים מסוכנים שבהם עבודה של אדם שלא מכיר את המצבים הללו (מאמן - לא פסיכולוג), לא יודע להתמודד איתם, לא יודע לצפות אותם מגיעים - יכולה להזיק. יכולה ליצור הדרדרות. מאמנים רבים ואני ביניהם, שמים את הקו האדום שלהם בפרמטרים הללו שציינתי - אלו מקרים לא מתאימים לאימון - וגם כאשר אנשים משתמשים בתרופות פסיכיאטריות. במקרים הללו אני אישית מבקשת אישור מפסיכיאטר או פסיכולוג שמכירים את האדם שפונה אלי, ויכולים להעיד שהמצב הנפשי שלו מאפשר אימון אצל אדם שאינו פסיכולוג. אני לא מנסה להגדיר בעצמי אם האדם יציב - במקרים של ספק, אני מבקשת אישור מאדם שמצבים כאלה הם תחום ההתמחות שלו. לפעמים הפסיכולוג מתקשר אלי ומדבר איתי על מה אני הולכת לעשות, ואני שואלת את הפסיכולוג אודות הלקוח (באישור הלקוח כמובן). עד פה לגבי את מי אני חושבת שמאמנים לא צריכים לאמן, לפחות ללא ליווי או לפחות אישור. רוב האנשים שנוטלים תרופות יכולים להתאמן, אבל אני לא מחליטה זאת בעצמי. אני נוטה לחשוב שמי שהגיע לגיל 25, 30, 40, 50 בלי התמוטטויות, בלי להכנס למצבים נפשיים שהוא לא ידע לצאת מהם ללא תרופות או אשפוז, אדם שמתפקד - לא ינזק מלדבר עם מאמן. בחירה בין אימון לטיפול במקרים רבים, אנשים פונים לטיפול לא כי הם חייבים טיפול. הם לא הולכים להתמוטט, והם יכולים לתפקד. הם לא בדיכאון. זה נפוץ שיש דכדוך ולא דיכאון - לא מצב קליני אלא פשוט חוסר שביעות רצון מהחיים. הם פונים לטיפול כדי להשיג מטרות בחיים. ליצור קשר זוגי טוב יותר, או בכלל למצוא זוגיות, להתקדם בקריירה, לשפר קשרים אישיים. במקרים כאלה , אפשר לבחור טיפול ואפשר לבחור אימון. זו בחירה. כמו שאפשר לבחור בין פסיכולוגים שונים (הם הרי עובדים בשיטות שונות), טיפולים מסוגים שונים, או אימון, ואימון בדרכים שונות. פה מאמנים בהחלט יכולים להכנס לתמונה. נכון - כמו שכתבת, בנושאים רגשיים לא מתאים לעבוד עם מאמן מתחיל (שיכול לעזור מאוד בנושאים יותר תכל'סיים ופשוטים). אבל בהחלט אפשר לעבוד עם מאמן. גם בעיני לא נכון לשים טאבו על כל שיחה שהיא שלא עם פסיכולוג, לכל מי שלא מרוצה מהחיים ולא עובד בדיוק על מטרה מאוד ספציפית. הרי אנשים לאורך הדורות נעזרו בכל מיני אנשים. החל מרבנים, שמאנים, זקני השבט, סבתא, הורה, אחים, חברים... אפשר לדבר עם הרבה אנשים ולהעזר בהם. גם עם מאמנים. בעיקר אם הלקוח עצמו סומך על המאמן. וההכשרה הארוכה והמסוימת של הפסיכולוגים דרושה בעיקר במקרים של סכנה. בד"כ אנחנו המאמנים לא בוחרים. הלקוח בוחר. יש לקוחות שנמאס להם מטיפולים שלא עזרו להם. או שלא סומכים על פסיכולוגים. ואז אפשר לבדוק אם אימון הוא בטיחותי עבורם, ואם כן - אני מכירה מקרים שבהם אימון עזר איפה שטיפול לא עזר. וכמובן גם מקרים הפוכים.
