אימון בוקר
בוקר טוב, בוקר אור
יש לי שבוע מאתגר. מדי ערב אני בוינגייט לקורס שופטי רוגבי (כן כן), כך שאת כל אימוני הריצה אני צריכה לשלב בין הקורס, עבודה במשרה מלאה, ועוד אי אילו דברים שלא סובלים דיחוי. עמוס לאללה. כך מצאתי את עצמי אתמול בלילה מגיעה הביתה בעשר אחרי שיעור מעניין מאוד אבל ארוך הרבה יותר מהמתוכנן (מדריך אותנו מאמן שופטים בריטי מצחיק, מוכשר ומעניין בטירוף והזמן פשוט טס), טורפת ארוחת ערב ורק לקראת 11 בלילה מתקפלת למיטה. את השעון לאימון בוקר כיוונתי בחלחלה - 4:45. ממש, אבל ממש מוקדם. התעוררתי ויצאתי במהירות מהמיטה לפני שיהיה לי זמן בכלל להבין מה אני עושה לעצמי. לעסתי מכאנית פרוסת לחם עם דבש (מרב המליצה), שלוק מיים והופ - יצאתי לריצת טמפו של 14 קילומטרים (7קל, 7 מהיר) ועוד קילומטר אחד של ריצת טכנית (מה נקרא בלעז: Strides). האמת? היה לי ממש קשה. השבעה הראשונים עברו בסדר גמור, אבל מנקודת הסיבוב בנמל תל אביב ועד ההגעה לגבעת המופעים ששם השלמתי קילומטרז' לסיום היה פשוט זוועה. לא היה לי אוויר, דופק גבוה, רגליים כבדות. ושלא תבינו לא נכון - אני עושה את הריצה הזו, אפילו במרחקים גדולים יותר, כבר כמה חודשים בשיא הסבבה. למעשה, זו הריצה האהובה עלי ביותר בלו"ז, ואני אחרי יום מנוחה אז בכלל ציפיתי מעצמי לגדולות ונצורות... אבל היה ממש זוועה. השלמתי את כל הקילומטרז' שהייתי אמורה, כמו ילדה טובה, ואפילו עשיתי את הנגטיב ספליט שהייתי אמורה, אבל ממש עם הלשון בחוץ. סתם ריצה. לא נורא. יש גם כאלה. אבל מה, היה רגע אחד נחמד בתוך הריצה הלא סימפטית הזו. יצאתי מהבית כמעט בחושך מוחלט (כי השעה היה חמש וקצת. מוקדם!) ולקח המון זמן עד שפגשתי עוד רצים בפארק, ומשום מה, כולם היו גברים מאוד מבוגרים. ממש מבוגרים. ואז, בנמל תל אביב ליד ארומה, בחורה צעירה הגיחה מולי, כולה ספורטיביות ושמחת חיים, ושתינו חייכנו חיוך כזה גדול ושמח זו לזו. זה מבחינתי היה שיא האימון. טוב, זה ולסיים אותו...
אגב - יש חשיבות אדירה, לדעתי, גם לריצות האלו. נכון שהרבה יותר כיף לרוץ בסבבה, מהר, חזק וכו' וכו', אבל החיזוק המנטלי שמקבלים מאימון שבו כל מה שרוצים לעשות זה לעצור ובכל זאת לא מוותרים - אני חושבת שזה מעולה. סליחה על הבלבול וחוסר הסדר. זה היה, כמו שאומרים, פוסט זורם.
בוקר טוב, בוקר אור
יש לי שבוע מאתגר. מדי ערב אני בוינגייט לקורס שופטי רוגבי (כן כן), כך שאת כל אימוני הריצה אני צריכה לשלב בין הקורס, עבודה במשרה מלאה, ועוד אי אילו דברים שלא סובלים דיחוי. עמוס לאללה. כך מצאתי את עצמי אתמול בלילה מגיעה הביתה בעשר אחרי שיעור מעניין מאוד אבל ארוך הרבה יותר מהמתוכנן (מדריך אותנו מאמן שופטים בריטי מצחיק, מוכשר ומעניין בטירוף והזמן פשוט טס), טורפת ארוחת ערב ורק לקראת 11 בלילה מתקפלת למיטה. את השעון לאימון בוקר כיוונתי בחלחלה - 4:45. ממש, אבל ממש מוקדם. התעוררתי ויצאתי במהירות מהמיטה לפני שיהיה לי זמן בכלל להבין מה אני עושה לעצמי. לעסתי מכאנית פרוסת לחם עם דבש (מרב המליצה), שלוק מיים והופ - יצאתי לריצת טמפו של 14 קילומטרים (7קל, 7 מהיר) ועוד קילומטר אחד של ריצת טכנית (מה נקרא בלעז: Strides). האמת? היה לי ממש קשה. השבעה הראשונים עברו בסדר גמור, אבל מנקודת הסיבוב בנמל תל אביב ועד ההגעה לגבעת המופעים ששם השלמתי קילומטרז' לסיום היה פשוט זוועה. לא היה לי אוויר, דופק גבוה, רגליים כבדות. ושלא תבינו לא נכון - אני עושה את הריצה הזו, אפילו במרחקים גדולים יותר, כבר כמה חודשים בשיא הסבבה. למעשה, זו הריצה האהובה עלי ביותר בלו"ז, ואני אחרי יום מנוחה אז בכלל ציפיתי מעצמי לגדולות ונצורות... אבל היה ממש זוועה. השלמתי את כל הקילומטרז' שהייתי אמורה, כמו ילדה טובה, ואפילו עשיתי את הנגטיב ספליט שהייתי אמורה, אבל ממש עם הלשון בחוץ. סתם ריצה. לא נורא. יש גם כאלה. אבל מה, היה רגע אחד נחמד בתוך הריצה הלא סימפטית הזו. יצאתי מהבית כמעט בחושך מוחלט (כי השעה היה חמש וקצת. מוקדם!) ולקח המון זמן עד שפגשתי עוד רצים בפארק, ומשום מה, כולם היו גברים מאוד מבוגרים. ממש מבוגרים. ואז, בנמל תל אביב ליד ארומה, בחורה צעירה הגיחה מולי, כולה ספורטיביות ושמחת חיים, ושתינו חייכנו חיוך כזה גדול ושמח זו לזו. זה מבחינתי היה שיא האימון. טוב, זה ולסיים אותו...
