d o r 1 9 8 2
New member
איך ???
שוב... שלוש לפנות בוקר ואני חוזר לזה... שלוש לפנות בוקר וסוף סוף עומד להיגמר אחד הימים הפחות טובים בחיים שלי.. למה דווקא היום.. ? אני לא יודע... התחיל דווקא לא רע אבל נמשך רע יותר ויותר מרגע לרגע.. אבל זה לא מתחיל היום.. זו תקופה.. ? אפילו כבר תקופה אי אפשר לקרוא לזה... זה סגנון חיים.. חיים של בדידות...! אני כל כך רוצה אחרת .. מאמין שיש לי את היכולות לשנות ואת כל הרצון הטוב לחולל את השינוי.. אבל זה לא הולך.. נמאס לי להיות לבד.. לבד מכל הבחינות.. דווקא עכשיו יותר מתמיד שאני רואה את מעט החברים שכן יש לי מסתדרים ומאושרים כל כך אני חוזר לכמה אני לא מאושר... יש לי את הנתונים כנראה.. אני כן בן אדם חברותי מטבעי.. אלו שכן מכירים אותי נהנים מחברתי.. אבל זה לא מתרחב מעבר לכך... אני סטודנט.. מאות אנשים באוניברסיטה עוברים לי מול העיניים כל יום.. אם רק הייתי יודע איך אולי הייתי מוצא לי שם כמה חברים ואולי אפילו מישהי שתאהב אותי.. אבל אני.. אני זה שיושב בדרך כלל בצד.. בשקט.. לבד.. וזה מוזר.. כי בקבוצה אני בדרך כלל האדם שמדבר ומתתלוצץ מספר ומקשיב.. אבל שצריך לקחת יוזמה ולדבר עם קבוצה קטנה של אנשים או יחידים אני בורח... יושב בצד עם פרצוף חמוץ או אדיש או סתם מבולבל וכנראה מונע מאחרים ניסיון להתקרב אלי..למה ? אין לי כל כך מושג... הלוואי שידעתי מה הסיבה ואיך לשנות כאן כמה דברים.. פעם היו לי כל מיני תירוצים לכך... היום אני רק חי עם המציאות ומחכה לבוקר שבו אולי זה ישתנה.. אבל השינוי לא יבוא מעצמו.. הבידוד הזה מגיע בהרבה תחומים.. וכמובן שגם עם בחורות.. על הנייר הייתי אמור להיות די מוקף בבחורות.. אומרים שאני אינטיליגנט ונראה טוב וזה כנראה די נכון.. אבל גם הבחורות שכבר ליידי מעדיפות לברוח או להישאר ידידות בלבד.. זה מוזר עוד יותר שאומרים לך.. "אני נמשכת אליך.. אפילו מאד.. אבל בכל זאת חסר משהו" כבר יצא לי לשמוע שאנשים חושבים שאני פרפר ושכל החיים שלי זו מסיבה אחת מתמשכת... אבל לחשיבה הזו אין אפילו התקרבות מינימלית למציאות לא מעט אנשים פשוט מעידים שהם לא אוהבים אותי.. שכבר יצא לי לשאול למה לא קיבלתי תשובות של ממש.. זה מתסכל עוד יותר כאשר חלק מאותם אנשים הם אנשים שהייתי רוצה להתקרב אליהם.. לפעמים אני חושב שאני עצלן וזו הסיבה לכך שאינני יוצר קשרים.. אבל חברים שקרובים לי מעידים שתמיד הייתי שם שהיו זקוקים לי.. וכך גם זכור לי.. אני "רעב" לקשרים ורעב עוד יותר לאהבה.. כל כך הרבה זמן אחרי.. הבנתי סוף סוף שצריך להמשיך הלאה.. מה שהיה עם ההיא נגמר.. אני ממש רוצה להשקיע ולהעניק אבל לא יודע איך לפנות.. איך להתחיל שיחה.. גם בהקשר להיכרות חברתית וגם בהקשר רומנטי.. אני פשוט משתתק ונשאר בצד.. וזה מצחיק, שכבר כן מתחילים לדבר מעולם לא הרגשתי שאין לי מה להציע לשיחה.. תמיד הייתי ועודני האוזן הקשבת והאדם שאיתו מדברים בכל נושא ובלי מעצורים, אני מנסה לחולל שינוי, משתדל להסתכל על החיים בצורה האופטימית ביותר שיש למרות הקושי שבדבר יש להודות שאני אדם ביקורתי מיסודי.. אבל באמת שעושה הכל בתקופה האחרונה להימנע לחלוטין מביקורת.. שורה תחתונה אני מסרב להיכנע לתיסכול.. ומאמין שעם השינוי המיוחל בתחום החברתי באמת שאתקרב ללהיות מאושר.. אבל איך עושים את זה ? איפה מתחילה הבעיה ואיך מתקנים אותה ?
שוב... שלוש לפנות בוקר ואני חוזר לזה... שלוש לפנות בוקר וסוף סוף עומד להיגמר אחד הימים הפחות טובים בחיים שלי.. למה דווקא היום.. ? אני לא יודע... התחיל דווקא לא רע אבל נמשך רע יותר ויותר מרגע לרגע.. אבל זה לא מתחיל היום.. זו תקופה.. ? אפילו כבר תקופה אי אפשר לקרוא לזה... זה סגנון חיים.. חיים של בדידות...! אני כל כך רוצה אחרת .. מאמין שיש לי את היכולות לשנות ואת כל הרצון הטוב לחולל את השינוי.. אבל זה לא הולך.. נמאס לי להיות לבד.. לבד מכל הבחינות.. דווקא עכשיו יותר מתמיד שאני רואה את מעט החברים שכן יש לי מסתדרים ומאושרים כל כך אני חוזר לכמה אני לא מאושר... יש לי את הנתונים כנראה.. אני כן בן אדם חברותי מטבעי.. אלו שכן מכירים אותי נהנים מחברתי.. אבל זה לא מתרחב מעבר לכך... אני סטודנט.. מאות אנשים באוניברסיטה עוברים לי מול העיניים כל יום.. אם רק הייתי יודע איך אולי הייתי מוצא לי שם כמה חברים ואולי אפילו מישהי שתאהב אותי.. אבל אני.. אני זה שיושב בדרך כלל בצד.. בשקט.. לבד.. וזה מוזר.. כי בקבוצה אני בדרך כלל האדם שמדבר ומתתלוצץ מספר ומקשיב.. אבל שצריך לקחת יוזמה ולדבר עם קבוצה קטנה של אנשים או יחידים אני בורח... יושב בצד עם פרצוף חמוץ או אדיש או סתם מבולבל וכנראה מונע מאחרים ניסיון להתקרב אלי..למה ? אין לי כל כך מושג... הלוואי שידעתי מה הסיבה ואיך לשנות כאן כמה דברים.. פעם היו לי כל מיני תירוצים לכך... היום אני רק חי עם המציאות ומחכה לבוקר שבו אולי זה ישתנה.. אבל השינוי לא יבוא מעצמו.. הבידוד הזה מגיע בהרבה תחומים.. וכמובן שגם עם בחורות.. על הנייר הייתי אמור להיות די מוקף בבחורות.. אומרים שאני אינטיליגנט ונראה טוב וזה כנראה די נכון.. אבל גם הבחורות שכבר ליידי מעדיפות לברוח או להישאר ידידות בלבד.. זה מוזר עוד יותר שאומרים לך.. "אני נמשכת אליך.. אפילו מאד.. אבל בכל זאת חסר משהו" כבר יצא לי לשמוע שאנשים חושבים שאני פרפר ושכל החיים שלי זו מסיבה אחת מתמשכת... אבל לחשיבה הזו אין אפילו התקרבות מינימלית למציאות לא מעט אנשים פשוט מעידים שהם לא אוהבים אותי.. שכבר יצא לי לשאול למה לא קיבלתי תשובות של ממש.. זה מתסכל עוד יותר כאשר חלק מאותם אנשים הם אנשים שהייתי רוצה להתקרב אליהם.. לפעמים אני חושב שאני עצלן וזו הסיבה לכך שאינני יוצר קשרים.. אבל חברים שקרובים לי מעידים שתמיד הייתי שם שהיו זקוקים לי.. וכך גם זכור לי.. אני "רעב" לקשרים ורעב עוד יותר לאהבה.. כל כך הרבה זמן אחרי.. הבנתי סוף סוף שצריך להמשיך הלאה.. מה שהיה עם ההיא נגמר.. אני ממש רוצה להשקיע ולהעניק אבל לא יודע איך לפנות.. איך להתחיל שיחה.. גם בהקשר להיכרות חברתית וגם בהקשר רומנטי.. אני פשוט משתתק ונשאר בצד.. וזה מצחיק, שכבר כן מתחילים לדבר מעולם לא הרגשתי שאין לי מה להציע לשיחה.. תמיד הייתי ועודני האוזן הקשבת והאדם שאיתו מדברים בכל נושא ובלי מעצורים, אני מנסה לחולל שינוי, משתדל להסתכל על החיים בצורה האופטימית ביותר שיש למרות הקושי שבדבר יש להודות שאני אדם ביקורתי מיסודי.. אבל באמת שעושה הכל בתקופה האחרונה להימנע לחלוטין מביקורת.. שורה תחתונה אני מסרב להיכנע לתיסכול.. ומאמין שעם השינוי המיוחל בתחום החברתי באמת שאתקרב ללהיות מאושר.. אבל איך עושים את זה ? איפה מתחילה הבעיה ואיך מתקנים אותה ?