בקצת חשש מעומק החשיפה
יכול להיות שבשביל אחרים זהו עניין של מה בכך, אני מביא משהו שכתבתי לפני כמה שנים. . האבן הזו שבמרכז בית החזה, זו שלוחצת ולא נותנת לנשום, סוגרת על "מרתף השדים" הפרטי שלי. על כל אותם דברים שלא הייתי רוצה להודות בהם, אפילו לא בפני עצמי. הדרך אל אושר עוברת דרך המסת האבן הזו בדמעות. פתיחת המרתף הארור והוצאת לאור של הדברים שכל כך קשה להודות בהם, שכל כך לא הייתי רוצה לזכור אותם אלו הם השדים שבמרתף האפל שלי. קשה היה לי להעיז לבכות בייחוד לגברים זה קטע קשה מאד להרשות לעצמנו לבכות. כל כך עמוקה ההתנייה "תהיה גבר, אל תבכה כמו ילדה..." ואחרי הבכי צריך לאגור אומץ כדי "להסתכל בעיניים" לכל אותם דברים שלא נעים להודות בהם. להודות בפני עצמי בכל אותם דברים שכל כך רחוקים מהדימוי שהייתי רוצה שיהיה לי. כל כך שונים מאיך שאני תופס את עצמי. תנאי מוקדם לאושר הוא הקבלה עצמית "כמו שאני". עם כל המגרעות, הכאבים והכעסים שאני סוחב איתי עוד מילדותי. נדרש ממני המון אומץ כדי להיות מסוגל להשתחרר מעכבות והתניות ששוקעו בי ולהביט בדברים "בעיניים חדשות". עם יכולת לקבל את הראיה החדשה של דברים שנדמה היה לי שכבר אני יודע עליהם הכל. דברים שהייתי בטוח שהם כבר "מאחורי", שכבר "עברתי אותם". באחת הפעמים שהרשיתי לעצמי לבכות בלי מעצור, השתחררתי לגמרי והרשיתי לעצמי "להתפרק" לגמרי. פתאום מתוך היבבות התחלתי לקרוא אימא, אימא…. מסתבר שלמרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהייתי ילד, עדיין אני מייחל לחיבוק של אמא שלא הגיע אי אז. ברור שהיום, כשאימי כבר נפטרה, ואני עצמי ילד מגודל למדי אין שום אפשרות שאקבל את אותו חיבוק שחסר לי מאז מאמא. אבל הידיעה שזה המקור לעצב שבי עוזרת לי להכיר את העצב ולהשתחרר ממנו, לקבל את הדברים ולהשלים איתם. בכך התקדמתי צעד נוסף לקראת האושר שלי. כשאני מכיר את עצמי, את כאבי ומקורותיהם, טוב יותר. כשמוציאים את אותם השדים מהמרתף החשוך הם מאבדים מכוחם. כשהפסקתי להשקיע אנרגיה רבה כל כך במנגנוני הדחקה והכחשה. יכולתי להתפנות לראות את אור השמש, את העולם ללא מחיצות. לגעת בו ולחיות את החיים מכלי ראשון, ולא מאחורי חומות. מסתבר שחומות ההגנה שמאחריהן הסתרתי את עצמי ואת כל מה שחשבתי ל"חלקים לא ראויים" באישיות שלי יותר משהגנו עלי הסתירו ממני את אור השמש ואת החיים כפי שהם. על חומת המגן הזו ציירתי את הדימוי שעל פיו רציתי שהעולם יראה אותי. אפשר לקרוא לזה מסיכה שמאחוריה הסתתרתי, או שריון הגנה…. כל אחד יש לו את השם שלו למנגנון הזה, אבל כל אחד בוודאי יודע על מה אני מדבר. הצרה היא, שאותו מנגנון הגנה פועל לשני הכיוונים. כשם שהוא מגן מפני החיצים שעלולה הסביבה לשלוח הוא מסתיר את כל הטוב שהעולם מוכן להציע לנו. וכך בעצם עברו לידי החיים בלי שנגעתי בהם באמת. ההתייצבות חשוף, עירום ועריה מול העולם. כאומר: הנה, זה אני, אף כי אינני מושלם. כשהעזתי להודות באי המושלמות שלי ולא והפסקתי לנסות להסתיר אותה בכל מיני דרכים. היא זו שפתחה בפני את הדרך שלי לאושר שלי. אותה חומת מגן, שריון הגנה ומסיכה שעטיתי שמא אפגע, משקלם היה כל כך כבד שכשפרקתי אותם מעלי הרגשתי כאילו אני יכול לעוף. הימים הראשונים לאחר שהעזתי לצאת מאחורי המסיכה, חומת המגן, היו פשוט מפחידים. הרגשתי כאותו חילזון חסר כונכיה שכל רגל חסרת זהירות יכולה למעוך אותי לכלל עיסה דביקה ומגעילה. אבל הזמן לימד שלא כך הם הדברים. למרות שזה נדמה כך מהמקום שבו הייתי באותו רגע. ויחד עם תחושת הפחד היתה תחושה של שחרור וקלות, כאילו יכולתי עוד רגע לפרוש כנפיים ולעוף. ולשמיים היה צבע נקי וטהור, האור היה יותר בהיר. אחרי שיוצאים מהמרתף העולם נראה פתאום הרבה יותר בהיר, והדרך אל האושר יותר ברורה. עד כאן מה שכתבתי פעם. היום אני יודע להתייחס לכל אותם חלקים שהתביישתי בהם וניסיתי להסתיר אותם כאל "זבל ששפכו עלי במשך השנים" ואני מתנער ממנו כדי שאוכל לעמוד זקוף ולחיות את חיי במלאות ובאושר. הדרך שאני מכיר אל ארבע ההסכמות היא להכנס לאותם מקומות כואבים ולהעיף החוצה את ה"זבל" שקבור בהם. זה תהליך קשה, כואב ומפחיד, ששכרו בצידו. למישהו יש דרך אחרת?
