איך עושה פרה?

[**לילך**]

../images/Emo45.gif

 

[לאה_מ]

אני בטוחה שהייתי מעירה לגננת

(וכנראה לא אומרת כלום להורים של ילד יום ההולדת). אני גם כמעט בטוחה שהייתי לוקחת איתנו את הדג, ובמהירות האפשרית (עוד באותו יום, או אם זה לא היה מתאפשר, ביום ראשון), קונה אקווריום קטן ואת הציוד הנדרש. אני בטוחה שהייתי מתרגזת שהכריחו אותי בדרך הזו לעשות את כל ההשקעה הזו כדי לגדל חיה שלא התכוונתי לגדל אותה, אבל האלטרנטיבה, של להשאיר את הדג הזה בידי ילד אחר, גם לא נראית לי...

 

[ליליה והגמדים]

נכון...

 

[צימעס]

אבל זה נורא פולני

לקחת הביתה, להשאר עם כל הכעס על כך שנאלצת לקנות ולעשות, ואח"F לומר לגננת "קניתי, עשיתי, אבל זה לא בסדר". זה לא דומה ל"אני ישבתי בחושך"?

 

[לאה_מ]

זו שאלה של טון, לא?

לא הייתי עושה את זה בטון הזה. הייתי לוקחת הביתה, קונה אקווריום צנוע, קונה את מה שנדרש, ומגדלת את הדג הזה בשמחה, מבלי שהתכוונתי לכך. אם הייתי מחליטה שאני לא רוצה לגדל אותו, הייתי מספקת לו תנאים הולמים ומחפשת עבורו בית מתאים. ודאי שלא הייתי לוקחת חית מחמד כלשהי אם לא הייתי רוצה בכך, אבל צריך לחשוב גם על החיה. אגב, כזכור לך אולי, לפני כשנתיים עומר הגיע הביתה יום אחד עם חתלתולה, ואמר שיש לה בעיה בעין והוא לא יכול להשאיר אותה ככה ברחוב. אז מה? זרקתי אותה החוצה? לא. למרות שלא ממש רציתי לגדל חתול. אבל בכל זאת היינו אצל וטרינר, קיבלנו את המרשם למשחה המתאימה לעין שלה, קניתי מיד למחרת את הציוד הבסיסי הדרוש כדי להחזיק חתולה בבית, והיא היתה אצלנו מספר חודשים - נכון שלקחתי אותה רק בגלל שהילד הגיע איתה הביתה, אבל לא חשבתי שבגלל זה מגיע לה תנאים לא הולמים, או מאידך שבגלל זה אני צריכה "לשבת לי לבד בחושך"

 

[She Dolphin]

תודה לכם על הדיון הזה ../images/Emo39.gif

הגעתי בסוף ואני לא ממש יכולה לענות לכל אחד ואחת שהגיבו להודעה שלי ולהתייחס לכל ההיבטים השונים שהתפתחו מההודעה המקורית. אכתוב רק כמה דברים: קודם כל לגבי ההשוואה בין המקרה שלנו לבין מקרה של איסוף חיה פצועה מהרחוב וטיפול בה - בוודאי שבמקרה כזה לא הייתי מגיבה כך! אם תומר היה מביא חיה פצועה הביתה הייתי מטפלת בה לוקחת אותה לוטרינר אפילו שזה כרוך בתשלום והייתי מחליטה אם להשאיר אותה אצלנו או מנסה למצוא לה בית חם ובשום פנים ואופן היא לא היתה נזרקת לרחוב. אני מודה לאלדורית שהצליחה בדבריה לקלוע למחשבותי ומניעי כמעט במאה אחוז ואף לנמקם כל כך יפה בדבריה כך שאני לא רואה מקום לחזור עליהם (מלבד תיקון קטן: תומר בן 3 ולא 5

). חשוב לי גם להגיד שהדבר היחידי שעניין אותי בסיפור זה תומר, איך הוא ירגיש ואיך אוכל להכיל את תחושותיו לאור ההחלטה שלי שבניגוד לאחרים פה אני חושבת שנעשתה לטובתו ולא לטובתי. לא עניין אותי לחנך או לשנות את המנהלת של הגן (את הקטע הזה כבר עברתי לפני חצי שנה והספיק לי

) ובטח שלא את אמא השניה שאני בכלל לא מכירה אותה ואין לי שום קשר אליה. זה שכעסתי על מעשיהן לא אומר שיש לי איזשהו עניין או רצון לשנות אותן, ולכן לא אמרתי להן כמעט כלום חוץ ממה שהנימוס חייב אותי כמובן. תנו לי רק לגמור את השנה הזאת בשקט עד תחילת הגן החדש בשנה הבאה... אינטואיטיבית עשיתי את השיחה איתו שם, אבל בצד, כי לא רציתי ליצור אצלו תחושה שקורה פה משהו איום ונורא ובוא נתרחק מפה מהר ונדבר בבית, לא יודעת למה - היתה לי הרגשה שזה דווקא יעשה את העניין יותר גדול ממה שהוא ושזה יותר נכון לעשות זאת כך, אפילו שזה לא היה קל לי. לאור תגובותיו בהמשך נראה לי שפעלתי נכון. נדמה לי שהויכוח פה נשען גם על קווים אדומים של כל אחד. יש כאלו שלדעתם זה בסך הכל "לא נורא" לגדל דג בקערת זכוכית והוא אפילו יכול לשרוד שנה ולכן המעשה שלי נראה כמו ללכת על פרנציפים כדי להוכיח לכל העולם שהוא לא בסדר. אני אישית לא מוכנה לגדל כך בעל חיים בביתי אבל אין לי בעיה עם מישהו אחר שכן עושה זאת ונהנה. אני אישית גם לא מוכנה לגדל כלב בדירה בקומה ה 7 בת"א זה נראה לי סבל ואי נוחות לכלב וגם לי, ולכן לא אעשה זאת, אבל בהחלט "בעד" אנשים שכן עושים זאת. מותר לא להסכים על "איפה עובר הקו האדום" אבל בדבר אחד אין לי ספק - הוא עובר איפשהו. כמו כן מקוממים אותי אנשים שקובעים לי עובדות בשטח ויוצרים בעיות שאני צריכה להתמודד איתן, בגלל שאני רוצה להיות בסדר ולתקן מה שאחרים בגמלונותם וחוסר רגישותם מקלקלים. התופעה הזאת קיימת כל הזמן גם בדברים שלא קשורים לילדים שלנו ובידינו הבחירה מתי אנחנו עוצרים ומפסיקים לשתף פעולה עם התופעה הזאת. אני לא מדברת על "לא לצאת פראיירים" אלא על ללמוד מתי אתה מפסיק לקחת אחריות על טעויות של אנשים אחרים - ובמיוחד כשאתה אדם כמוני - שלוקח הכל ללב ובגדול וכואב דברים שלרוב אנשים בכלל לא ברור על מה ולמה. אני מפרידה נחרצות בין מקרי חרום שבהם ללא ספק הייתי נרתמת (ואף רותמת את ילדי) להתערב ולעזור גם במחיר שנצטרך לשלם על כך (כלכלי ואחר) לבין דברים שנעשים במודע ובמתוכנן על ידי אנשים חסרי התחשבות וחסרי רגישות במקום שבו יש בהחלט מה לעשות: להחזיר את הדג לחנות, לתת אותו לגן, לתת אותו לילד אחר או שילדת היומולדת תקבל אותו לביתה יחד עם הדג שלה. אם כל הביקורת השיש לי עליה - לא נראה לי שהאמא הוגת הרעיון הזה היתה בוחרת באופציה אכזרית כמו להשאיר אותו בגן לסו"ש בשקית או סתם לשטוף אותו לאסלה. אולי בגלל שאני תמימה יצאתי מנקודת הנחה שהיא מצאה דרך לפתור את הבעיה על ידי לקיחת אחריות שלה על מעשיה. ולסיכום - למרות שתומר רק בן 3 היה לי מאוד חשוב להעביר מסר שחיה זה לא צעצוע. שלקחת חיה לגדל בבית צריך לרצות ולעשות בחרה מושכלת לאחר ששוקלים את כל הנתונים. כל כך הרבה פעמים רואים ילדים ומבוגרים שלוקחים חיה הביתה "סתם" וכשמגלים שזה לא נוח, מלוכלך, יקר, מחייב טיפול, מגביל או כל קושי אחר נפטרים מהחיה הזאת על ידי כך שנוטשים אותה במקום נידח (או לא) כלשהו, או שמונעים ממנה טיפול רפואי יקר או אוכל עד שהיא מתה. התופעה הזאת בזויה ודוחה עד מאוד בעיני וגורמת לי כאב גדול ולכן חשוב לי כבר מעכשיו להסביר זאת (בדרך שהוא יכול להבין כמובן) גם אם המשמעות של זה היא תחושת עצב שהוא יחוש (ומי כמוני יודע איך זה לרצות חיה כשלא מאפשרים לך לגדל אותה). ושוב - אני מדגישה - לא מדובר במקרה של הצלת חיה נטושה או פצועה או שחייה בסכנה מפני אדם או חיות אחרות! למרות שגם במקרים כאלה אי אפשר לאמץ ולטפל בכולם... (בניגוד לפנטזיה שהייתה לי המון שנים להקים פנסיון יוחד רק למטרה כזאת - לטפל בחיות שננטשו ונפכגעו בידי בעליהן).

 

[danagal]

מסכימה

אבל אולי לא הייתי יודעת מה לעשות במקום עצמו. גלית, זו באמת חוצפה לתת בעל חיים כמתנה, ומלבד העובדה שמישהו "מפיל" על מישהו אחר אחריות כזו - ובעיני טיפול בבע"ח זו אחריות, יש פה גישה שאומרת שבע"ח זה חפץ, רכוש, אביזר בדיוק כמו כלי לבועות סבון. איזה מסר מגעיל ואני שמחה שלא הייתי שם - הייתי בטח יוצאת עם כל ה 26 דגים ורצה לקנות אקווריום. גלית - יפה דיברת עם תומר (למרות שהייתי מגיבה כמו לאה) ואני שמחה שתומר התאושש. בכל-אופן, נראה לי שהנפגע העיקרי הוא החתול שלך

 

[יסמין@]

נכון מאוד!