תודה, אבל אני בטוחה שאני צריכה אבחון
אנשים נורמלים לא מקבלים יחס כמו שאני קיבלתי.
מילא אם זו הייתה הפעם הראשונה. אבל תחושת הקביעות וחוסר ההתקדמות מייאשת.
בגיל 17 זרקו אותי מתנועת הנוער, אחרי שהייתי שם ארבע שנים. אמרו ש'אין לי אישיות' (לא ידעו שיש דבר כזה הפרעת אישיות, אבל הרגישו שמשהו מאד לא בסדר איתי) אמרו שאני לא תורמת, ושאם לא אבוא לפעולות זה לא יפריע לאף אחד.
40 (!) שנה אחרי זה - דחו אותי ממשפחתו של בעלי. הדחייה נמשכת שנים. אני 23 שנים במשפחה, ולא הצלחתי להתקבל. כתבתי על כך באריכות בפורום שכן. מילא אם אלה היו הדחיות היחידות, אך זה קורה בכול מקום - המשפחה המורחבת מצד אבי ז"ל, מקומות עבודה, ריקודי עם. למזלי, בעבודה הנוכחית אני עובדת עם ניירת ופחות עם אנשים, כך שאין עם מי להסתכסך. חבל שלא הייתי מודעת בעבר לצורך לחפש עבודה מהסוג הזה. הייתי חוסכת לעצמי סבל רב.
אני לא מושלמת, רחוק מזה. היו לי התפרצויות זעם, שקוממו עלי אנשים. חדלתי מכך, אבל לא סלחו לי. שתי הגיסות שלי במשפחת בעלי שונאות אותי, לעד ולנצח. לא מדברות איתי, התעלמו ממני בצורה גורפת כשעברתי מחלה קשה (ולא רק הן), כול הניסיונות שלי להתקרב, להזמין, להביא כיבוד באירועים משפחתיים, לקנות מתנות נחמדות לימי הולדת - היו לדפוק את הראש בקיר.
הקש האחרון היה עכשיו, כשכתבתי לשתי גיסותי על העלבון שלי ושלמרות כול הניסיונות לא הצלחתי להתקרב אליהן - נענו בהתעלמות. אני מרגישה כמו מתה שבמקרה נושמת!
מילא אנשים שהתפרצתי עליהם בעבר. אני יכולה, איכשהו, להבין את הטינה, למרות שלאנשים נורמלים כן סולחים. אבל - יש אנשים שלא עשיתי להם כלום, כמו אחת משתי הגיסות, והיא מתרחקת ממני עד כדי גועל ותיעוב! הבוז והזלזול כל-כך עמוקים שהיא התעלמה ממותו של אבי. לא באה להלוויה, לא לשבעה, אפילו לא טלפנה! ואני מדגישה - היא לא היחידה. אם אכתוב את כול המתעלמים, האדישים והמתעבים זה יהיה באורך ספר הטלפונים.
זה לא נורמלי!
תודה על העצות. אנסה לפנות לאבחון. מניחה שקשה להשתנות בגיל כזה, ואם "זכיתי" באספרגר או קללה אחרת גם אי-אפשר. לפחות אדע, אחת ולתמיד, איזה בורג חסר לי.
