איך עברה שבת?
- פותח הנושא שמחה37
- פורסם בתאריך
שמחה, לא עצוב שהילדים גדלו
לא עצוב שהם בריאים ותקינים. לא עצוב שהם יוצאים מהבית של ההורים. שהם עסוקים ומעניין אותם מה שהם עושים, למרות שזה דברים שלא מעניינים אותנו. לא עצוב שהם עומדים ברשות עצמם ולא צריכים את ההורים. לא עצוב להיות לבד בגלל שהילדים יצאו מהבית, ב"ה. מה שעצוב זה שגיל ההתבגרות התארך בימינו עד גיל 30. שהרבה ילדים "בגיל ההתבגרות" עדיין נשענים על ההורים שלהם וחרדים מהחיים. שיש ל"ע ילדים שאין להם כוחות לחיים, והם מתקשים למצוא עבודה ולעמוד ברשות עצמם, מתקשים לתפקד, מתקשים ליהנות מהחיים ולשמוח. מתקשים להיות הם עצמם ומפחדים מעצמם. יש כמובן משהו עצוב הרבה יותר (שכבר לא קשור לנושא שהעלית) - שיש המון הורים שרוצים בכך באופן סמוי, ומובילים לכך. מדכאים את העצמאות של הילדים, מדכאים את הביטחון העצמי שלהם, מפעילים עליהם לחץ להיות תלויים בהם. פורום "תמיכה נפשית למבוגרים" מוצף בילדים המסכנים הללו. אני ואחותי היחידה כמעט בנות 50. ההורים שלנו בני 85, חצי מתים כבר, בקושי זזים - אבל כל ימיהם עשו כל מה שביכולתם, כדי שלא נצליח להיות עצמאיות באושר, אלא נהיה מסכנות ותלויות בהן כלכלית. שלא נכבד את בעלינו ואת בני משפחתם (בזמן הקצר שהצלחנו להיות נשואות), שלא יהיה לנו ביטחון בגידול הילדים, שלא נהיה מאושרות בעשייה שלנו, שלא נהיה בריאות בנפשנו. כמובן שלא הסכמנו, והתרחקנו מהם ככל שיכולנו. היום - חצי מתים - הם עוד מוצאים לנכון להתנות תנאים במתן הירושה: שאחותי לא תתן את הכסף לבעלה, ושאני לא אתן את הכסף ללימוד תורה. אמרנו להם שיעשו בכספם כרצונם בלי להציב לנו תנאים (או במילים חלקות יותר: שייחנקו עם הגרושים המסכנים שלהם, ואני מאחלת להם שיוציאו את כולו לרפואתם...).
לא עצוב שהם בריאים ותקינים. לא עצוב שהם יוצאים מהבית של ההורים. שהם עסוקים ומעניין אותם מה שהם עושים, למרות שזה דברים שלא מעניינים אותנו. לא עצוב שהם עומדים ברשות עצמם ולא צריכים את ההורים. לא עצוב להיות לבד בגלל שהילדים יצאו מהבית, ב"ה. מה שעצוב זה שגיל ההתבגרות התארך בימינו עד גיל 30. שהרבה ילדים "בגיל ההתבגרות" עדיין נשענים על ההורים שלהם וחרדים מהחיים. שיש ל"ע ילדים שאין להם כוחות לחיים, והם מתקשים למצוא עבודה ולעמוד ברשות עצמם, מתקשים לתפקד, מתקשים ליהנות מהחיים ולשמוח. מתקשים להיות הם עצמם ומפחדים מעצמם. יש כמובן משהו עצוב הרבה יותר (שכבר לא קשור לנושא שהעלית) - שיש המון הורים שרוצים בכך באופן סמוי, ומובילים לכך. מדכאים את העצמאות של הילדים, מדכאים את הביטחון העצמי שלהם, מפעילים עליהם לחץ להיות תלויים בהם. פורום "תמיכה נפשית למבוגרים" מוצף בילדים המסכנים הללו. אני ואחותי היחידה כמעט בנות 50. ההורים שלנו בני 85, חצי מתים כבר, בקושי זזים - אבל כל ימיהם עשו כל מה שביכולתם, כדי שלא נצליח להיות עצמאיות באושר, אלא נהיה מסכנות ותלויות בהן כלכלית. שלא נכבד את בעלינו ואת בני משפחתם (בזמן הקצר שהצלחנו להיות נשואות), שלא יהיה לנו ביטחון בגידול הילדים, שלא נהיה מאושרות בעשייה שלנו, שלא נהיה בריאות בנפשנו. כמובן שלא הסכמנו, והתרחקנו מהם ככל שיכולנו. היום - חצי מתים - הם עוד מוצאים לנכון להתנות תנאים במתן הירושה: שאחותי לא תתן את הכסף לבעלה, ושאני לא אתן את הכסף ללימוד תורה. אמרנו להם שיעשו בכספם כרצונם בלי להציב לנו תנאים (או במילים חלקות יותר: שייחנקו עם הגרושים המסכנים שלהם, ואני מאחלת להם שיוציאו את כולו לרפואתם...).
האמת אופירה
כל מה שהתכוונתי לאמר הוא שהם גדלו להם יום שישי בערב ישבנו לשולחן שבת בלי הבנים נסעו לסבתא.... הגדול לא מוצא את עצמו פה בצפון והקטן התגעגע דווקא אני מהאמהות האלה ששמחה רוב הזמן שהם גדלו ועסוקים בעצמם זה נותן לי לגיטימציה להתעסק בעניינים שלי.בלי יסורי מצפון מצטערת אם זה הציף לך רגשות .... שבוע טוב יקירה שמחה
כל מה שהתכוונתי לאמר הוא שהם גדלו להם יום שישי בערב ישבנו לשולחן שבת בלי הבנים נסעו לסבתא.... הגדול לא מוצא את עצמו פה בצפון והקטן התגעגע דווקא אני מהאמהות האלה ששמחה רוב הזמן שהם גדלו ועסוקים בעצמם זה נותן לי לגיטימציה להתעסק בעניינים שלי.בלי יסורי מצפון מצטערת אם זה הציף לך רגשות .... שבוע טוב יקירה שמחה
ברור שהתגובה שלי
היא לגמרי שלי, ולא קשורה אלייך. זו לא פעם ראשונה שאני מגיבה מעצמי, אל עצמי, ואת מוצאת לנכון להסביר לי שזה לא את. ואני מרגישה קור נושב מהמילים. ברור שזה לא את, את לא צריכה לציין זאת, להסביר. לקחתי משהו מדברייך - והגבתי אליו. לא אלייך. אני לעולם לא מנסה לתמוך בך, לא להדריך אותך, ולא להעביר עלייך ביקורת. גם כשעלול להישמע כך. אנו כשני קווים מקבילים, הדרכים שלנו לרוב לא מתחברות, לא קשורות זו לזו. החיים שלנו שונים בתכלית, ומעולם היו שונים בתכלית. המקום שלנו שונה לחלוטין. ואין לנו בד"כ מה להזרים זו לזו. אני מכירה בהבדל המשמעותי הזה, ומכבדת את השוני. ולעולם תצאי מהנחה זו, כשאת קוראת מה אני כותבת ביחס לדברייך.
היא לגמרי שלי, ולא קשורה אלייך. זו לא פעם ראשונה שאני מגיבה מעצמי, אל עצמי, ואת מוצאת לנכון להסביר לי שזה לא את. ואני מרגישה קור נושב מהמילים. ברור שזה לא את, את לא צריכה לציין זאת, להסביר. לקחתי משהו מדברייך - והגבתי אליו. לא אלייך. אני לעולם לא מנסה לתמוך בך, לא להדריך אותך, ולא להעביר עלייך ביקורת. גם כשעלול להישמע כך. אנו כשני קווים מקבילים, הדרכים שלנו לרוב לא מתחברות, לא קשורות זו לזו. החיים שלנו שונים בתכלית, ומעולם היו שונים בתכלית. המקום שלנו שונה לחלוטין. ואין לנו בד"כ מה להזרים זו לזו. אני מכירה בהבדל המשמעותי הזה, ומכבדת את השוני. ולעולם תצאי מהנחה זו, כשאת קוראת מה אני כותבת ביחס לדברייך.
שבת קשה,ריגשית בעיקר וגם מבחינת הניתוח
בתאריך 7/4 לפני ארבע שנים אבא שלי ניפטר, והחלטנו שאני ,אמא [שבאה מהגליל ] ואחותי שגרה בשכנות אלי [פתח תקווה] נעשה שבת ביחד.. יום חמישי בערב עוד ביליתי איתן בשיחות וצחוקים ולהזכר באבא.. אבל את השישי שבת העברתי בלי חשק מול המיטה.. וזה נדיר כי אני מאלה שמסניפות את אמא שלי 24 שעות. הפעם פשוט לא יכלתי לצאת מהמיטה.. רק בהסתייגות- יצאתי מהמיטה רק למקרר. אכלתי כל דבר משמין שיכול להיות [ניתוח שרוול] ונשאר בבטן .. המון וופלים [לפחות 2 חפיסות הקטנות בשישי שבת] 2 סנביצים מלאים בכל מיני מטוגנים..שניצל קציצות.. המון אבל באמת המון דברים שומניים שאני כבר לא זוכרת.. מסתובבת עם בטן מנופחת כמו בהריון.. בלי יציאות [סליחה על הגועל] ופשוט במיטה בלי חשק לזוז. עד היום כל פעם שאכלתי יותר מידי סבלתי מכאבים ואפילו הקאתי.. השישי שבת האלה.. דחסתי כל מה שנכנס ואם לא נכנס עכשיו 10 דקות נכנס כמו גדול.. בלי הקאות או קיבה. חודשיים ו9 ימים אחרי הניתוח.. 34 קילו פחות.. והרגשה אישית שלי- האכילה הריגשית חזרה ועליתי בכמה קילואיים יפים
בתאריך 7/4 לפני ארבע שנים אבא שלי ניפטר, והחלטנו שאני ,אמא [שבאה מהגליל ] ואחותי שגרה בשכנות אלי [פתח תקווה] נעשה שבת ביחד.. יום חמישי בערב עוד ביליתי איתן בשיחות וצחוקים ולהזכר באבא.. אבל את השישי שבת העברתי בלי חשק מול המיטה.. וזה נדיר כי אני מאלה שמסניפות את אמא שלי 24 שעות. הפעם פשוט לא יכלתי לצאת מהמיטה.. רק בהסתייגות- יצאתי מהמיטה רק למקרר. אכלתי כל דבר משמין שיכול להיות [ניתוח שרוול] ונשאר בבטן .. המון וופלים [לפחות 2 חפיסות הקטנות בשישי שבת] 2 סנביצים מלאים בכל מיני מטוגנים..שניצל קציצות.. המון אבל באמת המון דברים שומניים שאני כבר לא זוכרת.. מסתובבת עם בטן מנופחת כמו בהריון.. בלי יציאות [סליחה על הגועל] ופשוט במיטה בלי חשק לזוז. עד היום כל פעם שאכלתי יותר מידי סבלתי מכאבים ואפילו הקאתי.. השישי שבת האלה.. דחסתי כל מה שנכנס ואם לא נכנס עכשיו 10 דקות נכנס כמו גדול.. בלי הקאות או קיבה. חודשיים ו9 ימים אחרי הניתוח.. 34 קילו פחות.. והרגשה אישית שלי- האכילה הריגשית חזרה ועליתי בכמה קילואיים יפים
../images/Emo24.gif דקר
יקירתי, יש גם ימים כאלה בחיים. לא מעודדת אותם אבל אנחנו בני אדם וזה קורה. רגשות שצפים בנו הם חלק מהאכילה שלנו. מחר יום חדש יקירה , אם התחושה הפיזית שלך כ"כ קשה אז כבר עכשיו תפסיקי את האכילה שמקשה עלייך. בלי הלקאה עצמית היה ונגמר. קומי שטפי פנים ותתחילי מחדש. יש גם מעידות כאלה. מציעה לך לפנות לטיפול רגשי הוא בד"כ עוזר בימים כאלה. שבוע טוב יקירה
שמחה
יקירתי, יש גם ימים כאלה בחיים. לא מעודדת אותם אבל אנחנו בני אדם וזה קורה. רגשות שצפים בנו הם חלק מהאכילה שלנו. מחר יום חדש יקירה , אם התחושה הפיזית שלך כ"כ קשה אז כבר עכשיו תפסיקי את האכילה שמקשה עלייך. בלי הלקאה עצמית היה ונגמר. קומי שטפי פנים ותתחילי מחדש. יש גם מעידות כאלה. מציעה לך לפנות לטיפול רגשי הוא בד"כ עוזר בימים כאלה. שבוע טוב יקירה
שימי לב
קו של הצפה רגשית נמתח לאורך השרשור זה. אמנם ירדת 34 קילו, מה שמנותחי הטבעת יורדים ביותר משנה, אבל זכרי שעברו רק חודשיים וקצת מאז הניתוח. השינוי קיצוני, והוא כשלעצמו מזמין מאמץ רגשי. והחוויה של יום הזיכרון היא סיבה טובה להצפה רגשית. הצפות רגשיות יהיו לנו כל החיים. והאכילה הרגשית תגיב לכך. לא יתכן שהיא תתרפא לחלוטין ותיעלם כמו מי שמעולם לא נאלץ להתמודד עם עומס רגשות שלא הצליח להכיל. ככל שנלמד לקבל את ההצפות ואת התגובה ההתנהגותית של אכילה, וניתן לזה פחות כוח, כך יהיה לזה פחות כוח עלינו, ועל החיים שלנו, ועל המשך ההתנהגות שלנו, ועל המשקל שלנו. בידינו לקבל, להכיל, לחייך, לחבק ולהוריד כוח. השאר כבר יפעל מאליו - לטובתנו!
קו של הצפה רגשית נמתח לאורך השרשור זה. אמנם ירדת 34 קילו, מה שמנותחי הטבעת יורדים ביותר משנה, אבל זכרי שעברו רק חודשיים וקצת מאז הניתוח. השינוי קיצוני, והוא כשלעצמו מזמין מאמץ רגשי. והחוויה של יום הזיכרון היא סיבה טובה להצפה רגשית. הצפות רגשיות יהיו לנו כל החיים. והאכילה הרגשית תגיב לכך. לא יתכן שהיא תתרפא לחלוטין ותיעלם כמו מי שמעולם לא נאלץ להתמודד עם עומס רגשות שלא הצליח להכיל. ככל שנלמד לקבל את ההצפות ואת התגובה ההתנהגותית של אכילה, וניתן לזה פחות כוח, כך יהיה לזה פחות כוח עלינו, ועל החיים שלנו, ועל המשך ההתנהגות שלנו, ועל המשקל שלנו. בידינו לקבל, להכיל, לחייך, לחבק ולהוריד כוח. השאר כבר יפעל מאליו - לטובתנו!
עונה לך ולשמחה [ותודה לשתיכן!!!!]
אני פשוט צריכה לדעת איך להתמודד עם רגש ולא בדרך הרגילה שלי- לברוח לאוכל. אז נכון שבמקום מגש פיצה שלם-תקעתי 200 גרם פול מבושל . ונכון שבמקום 30 בורקסים -אכלתי 2 סנביצים מלאים במלא מטוגנים. [אני משווה באמת כי זה מה שהיה לי בסופ"ש של שנה שעברה בזמן אכילה ריגשית] אבל אני באמת צריכה כלים להתמודד עם רגש, המוח אומר -קומי מהמיטה תעשי ספורט..לכי להליכה עם מוסיקה טובה. אבל הרגש אומר -תשכבי במיטה ותתקעי אוכל עד שתתפוצצי. ובנתים הרגש מנצח. איך עושים את הסוויצ' שהמוח ינצח? [אי אפשר לעבור ניתוח להקטין ת'רגש הנודניק הזה?
]
אני פשוט צריכה לדעת איך להתמודד עם רגש ולא בדרך הרגילה שלי- לברוח לאוכל. אז נכון שבמקום מגש פיצה שלם-תקעתי 200 גרם פול מבושל . ונכון שבמקום 30 בורקסים -אכלתי 2 סנביצים מלאים במלא מטוגנים. [אני משווה באמת כי זה מה שהיה לי בסופ"ש של שנה שעברה בזמן אכילה ריגשית] אבל אני באמת צריכה כלים להתמודד עם רגש, המוח אומר -קומי מהמיטה תעשי ספורט..לכי להליכה עם מוסיקה טובה. אבל הרגש אומר -תשכבי במיטה ותתקעי אוכל עד שתתפוצצי. ובנתים הרגש מנצח. איך עושים את הסוויצ' שהמוח ינצח? [אי אפשר לעבור ניתוח להקטין ת'רגש הנודניק הזה?
אני לא מאמינה בסוויצ'
אני לא מאמינה בשחור לבן (או ספורט והליכה או לשכב ולתקוע ולהתפוצץ...). אני מאמינה בתהליך, שיש בו אפורים. והוא ארוך וקטן צעדים. אני מאמינה בלחבק רגש ולא לשנוא אותו ולרצות לבטל אותו. אני מאמינה בלקבל חולשה ולעשות חשיבה שנותנת לה פחות ופחות כוח, פעם אחר פעם, עד שהשחור מתבהר ונהיה אפור יותר, והלבן מתלכלך ונהיה אפרפר. אני מאמינה בלקרוא להתנהגות בשמות מכבדים ואוהבים. לא תוקעים אוכל, אלא אוכלים כי יש צורך וכאב. וקשה לשאת כאב. זה לא אומר שניתן לעצמנו הנחה ונרשה לעצמנו להשתיק כל כאב. אבל זה אומר שנספר לעצמנו שקשה לשאת כאב, ונבין שזה המצב. וננסה לשאת מה שאפשר, ולתת לגיטימציה להרגיע מה שקשה מידי.
אני לא מאמינה בשחור לבן (או ספורט והליכה או לשכב ולתקוע ולהתפוצץ...). אני מאמינה בתהליך, שיש בו אפורים. והוא ארוך וקטן צעדים. אני מאמינה בלחבק רגש ולא לשנוא אותו ולרצות לבטל אותו. אני מאמינה בלקבל חולשה ולעשות חשיבה שנותנת לה פחות ופחות כוח, פעם אחר פעם, עד שהשחור מתבהר ונהיה אפור יותר, והלבן מתלכלך ונהיה אפרפר. אני מאמינה בלקרוא להתנהגות בשמות מכבדים ואוהבים. לא תוקעים אוכל, אלא אוכלים כי יש צורך וכאב. וקשה לשאת כאב. זה לא אומר שניתן לעצמנו הנחה ונרשה לעצמנו להשתיק כל כאב. אבל זה אומר שנספר לעצמנו שקשה לשאת כאב, ונבין שזה המצב. וננסה לשאת מה שאפשר, ולתת לגיטימציה להרגיע מה שקשה מידי.
דקר
ממליצה לך להתחיל בקריאה של הספר של ד"ר העצני לשקולמחדש. הוא מצוין כתוב בגובה העיניים ,בהמשך מקווה שתתחילי טיפול רגשי חשוב שתביני שלשנות הרגלים זה תהליך ,זה לא מהרגע להרגע,זה לוקח זמן וזה לא שחור או לבן, אנחנו בני אדם ומועדים לפעמים גם תוך כדי התהליך. עם הזמן את תלמדי לזהות את מצבי האכילה הבולמוסיים שלך ותפתחי שיטות איך להתמודד איתן בצורה הטובה והמיטיבה ביותר עבורך. שוב זה לא הוקוס פוקוס זאת העבודה האמיתית. בהצלחה שמחה
ממליצה לך להתחיל בקריאה של הספר של ד"ר העצני לשקולמחדש. הוא מצוין כתוב בגובה העיניים ,בהמשך מקווה שתתחילי טיפול רגשי חשוב שתביני שלשנות הרגלים זה תהליך ,זה לא מהרגע להרגע,זה לוקח זמן וזה לא שחור או לבן, אנחנו בני אדם ומועדים לפעמים גם תוך כדי התהליך. עם הזמן את תלמדי לזהות את מצבי האכילה הבולמוסיים שלך ותפתחי שיטות איך להתמודד איתן בצורה הטובה והמיטיבה ביותר עבורך. שוב זה לא הוקוס פוקוס זאת העבודה האמיתית. בהצלחה שמחה
במקום לברוח
אני הולכת במודע לקבל עזרה מהאוכל. אוכל מרגיע רגשות. זה ידוע לי, אז אני משתמשת בידע הזה בצורה מבוקרת, כדי לווסת רגשות עזים מידי. ואז נשאר לי כוח להחליט אילו רגשות פחות עזים, ואיך אני מוותרת על להשתמש בהרגעתם ע"י אוכל, ומחליטה להתגבר עליהם במאמץ נפשי. כי כשהמשימה שלפני (להתגבר על רגשות) היא בעוצמה סבירה, יהיה לי כוח לעמוד בה. ואילו כשהמשימה שלפני היא טוטאלית - להפסיק טוטאלית לברוח לאוכל כדרך להתמודד עם כל הרגשות כולם - בוודאי שאיכשל בה ולא אצליח. וממילא לא אדע להפריד בין הרגשות, ולבחור עם אילו אני מתמודדת בלי אוכל, ועם אילו אני נעזרת באוכל. אני סבלתי בצעירותי מאנורקסיה ובולמיה - התנהגות אובססיבית קשה של אכילה והתרוקנות (או צום) עקב רגשות עזים וקשים ועמוקים. המערבולת הרגשית היתה עוצמתית, ואי אפשר היה למצוא את הכוח לארגן אותה ולווסת אותה. בתהליך רוחני ואישי ארוך, למדתי להבין את חוסר האונים הרגשי שלי, למדתי לסמוך על עצמי ועל עזרתו של רבש"ע, ולהסכים להשמין בתהליך ההבראה מהאובססיה, כדי להתגבר על הדפוס המאמלל. ההסכמה לאכול, היתה הפנמה של ההבנה שאין לי שליטה על חיי, ואינני יכולה לשלוט על משקלי ע"י הקאות, כי זה גורר אותי לאומללות שאינני רוצה בה. לאחר שנים רבות, הייתי צריכה להתמודד עם ההשמנה. למדתי לשנות רגשות כלפי מאכלים שומניים כגון עוגות קרם. למדתי שהם לא טעימים לי, כי אני לא מעוניינת בטעם המגעיל שיש לאחר האכילה. הטעם טעים רק בתחילת האכילה, אבל לא בסופה. ולמדתי לוותר מראש על מה שאח"כ עושה הרגשה רעה של בחילה. כך ויתרתי על אכילתם. טכניקה זו הצליחה לגבי מאכלים מסוימים, אבל לא הצליחה לגבי מאכלים אחרים. מאכלים אלו הסכמתי להמשיך לאכול, במידה מופחתת, מתוך מודעות מתמדת לנזקם הבריאותי. בחשיבה אני כל הזמן אומרת אמירות לרצון לאכול כדי להשתיק רגשות - שאני לא באמת רוצה לאכול, אלא באמת רוצה להרגיש כבוד עצמי ולוותר על אכילה שאינני בוחרת בה. זה עוזר לי לוותר הרבה פעמים על חשק לאכול. אבל כאשר הרגשות קשים ומיוסרים, אני מאמינה שכרגע יש להקל עליהם ע"י אכילה כפייתית. והרשות הזו עוזרת לי להפריד את הרגשות הפחות עזים, שבהם אני יכולה לומר לעצמי שהם אינם צריכים עזרה של אוכל, כי אני לא באמת רוצה לאכול בגללם.
אני הולכת במודע לקבל עזרה מהאוכל. אוכל מרגיע רגשות. זה ידוע לי, אז אני משתמשת בידע הזה בצורה מבוקרת, כדי לווסת רגשות עזים מידי. ואז נשאר לי כוח להחליט אילו רגשות פחות עזים, ואיך אני מוותרת על להשתמש בהרגעתם ע"י אוכל, ומחליטה להתגבר עליהם במאמץ נפשי. כי כשהמשימה שלפני (להתגבר על רגשות) היא בעוצמה סבירה, יהיה לי כוח לעמוד בה. ואילו כשהמשימה שלפני היא טוטאלית - להפסיק טוטאלית לברוח לאוכל כדרך להתמודד עם כל הרגשות כולם - בוודאי שאיכשל בה ולא אצליח. וממילא לא אדע להפריד בין הרגשות, ולבחור עם אילו אני מתמודדת בלי אוכל, ועם אילו אני נעזרת באוכל. אני סבלתי בצעירותי מאנורקסיה ובולמיה - התנהגות אובססיבית קשה של אכילה והתרוקנות (או צום) עקב רגשות עזים וקשים ועמוקים. המערבולת הרגשית היתה עוצמתית, ואי אפשר היה למצוא את הכוח לארגן אותה ולווסת אותה. בתהליך רוחני ואישי ארוך, למדתי להבין את חוסר האונים הרגשי שלי, למדתי לסמוך על עצמי ועל עזרתו של רבש"ע, ולהסכים להשמין בתהליך ההבראה מהאובססיה, כדי להתגבר על הדפוס המאמלל. ההסכמה לאכול, היתה הפנמה של ההבנה שאין לי שליטה על חיי, ואינני יכולה לשלוט על משקלי ע"י הקאות, כי זה גורר אותי לאומללות שאינני רוצה בה. לאחר שנים רבות, הייתי צריכה להתמודד עם ההשמנה. למדתי לשנות רגשות כלפי מאכלים שומניים כגון עוגות קרם. למדתי שהם לא טעימים לי, כי אני לא מעוניינת בטעם המגעיל שיש לאחר האכילה. הטעם טעים רק בתחילת האכילה, אבל לא בסופה. ולמדתי לוותר מראש על מה שאח"כ עושה הרגשה רעה של בחילה. כך ויתרתי על אכילתם. טכניקה זו הצליחה לגבי מאכלים מסוימים, אבל לא הצליחה לגבי מאכלים אחרים. מאכלים אלו הסכמתי להמשיך לאכול, במידה מופחתת, מתוך מודעות מתמדת לנזקם הבריאותי. בחשיבה אני כל הזמן אומרת אמירות לרצון לאכול כדי להשתיק רגשות - שאני לא באמת רוצה לאכול, אלא באמת רוצה להרגיש כבוד עצמי ולוותר על אכילה שאינני בוחרת בה. זה עוזר לי לוותר הרבה פעמים על חשק לאכול. אבל כאשר הרגשות קשים ומיוסרים, אני מאמינה שכרגע יש להקל עליהם ע"י אכילה כפייתית. והרשות הזו עוזרת לי להפריד את הרגשות הפחות עזים, שבהם אני יכולה לומר לעצמי שהם אינם צריכים עזרה של אוכל, כי אני לא באמת רוצה לאכול בגללם.
רונה גימל 1
New member
תשובה יפהפיה.
לא יכול להיות סוויץ' בלי תהליך
זה לא משהו של יש מאין. אני נורא אוהבת את כל אלה שאומרים: צאו, תעשו ספורט, תעבדו קשה... כולנו היינו במצבים האלה ואף פעם לא עבדנו קשה. כמשורוולת הירידה שלך היא גדולה והמוח לא יכול לקלוט אותה. הרגש מתבלבל מול המצב הפיזי ותוסיפי לזה את העובדה שבעצם בחודשיים וקצת שעברו את בסוג של הימנעות (מכמויות ומחלק מהמאכלים). יחד עם האזכרה והמשפחתיות יש הצפה רגשית כמו שציינה אופירה. אני יודעת רק על דרך אחת להתמודד והיא טיפול. קמים לספורט ועושים מאמצים מרצון אישי בלבד. כל שיטה אחרת סופה להיכשל.
זה לא משהו של יש מאין. אני נורא אוהבת את כל אלה שאומרים: צאו, תעשו ספורט, תעבדו קשה... כולנו היינו במצבים האלה ואף פעם לא עבדנו קשה. כמשורוולת הירידה שלך היא גדולה והמוח לא יכול לקלוט אותה. הרגש מתבלבל מול המצב הפיזי ותוסיפי לזה את העובדה שבעצם בחודשיים וקצת שעברו את בסוג של הימנעות (מכמויות ומחלק מהמאכלים). יחד עם האזכרה והמשפחתיות יש הצפה רגשית כמו שציינה אופירה. אני יודעת רק על דרך אחת להתמודד והיא טיפול. קמים לספורט ועושים מאמצים מרצון אישי בלבד. כל שיטה אחרת סופה להיכשל.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.