איך סוגרים מעגל ?

[ה א נ י ב י]

איך סוגרים מעגל ?

אמי חלתה באלצהיימר בדיוק כשאני התחלתי "להיות בן אדם", כלומר ממש לפני שפגשתי את בעלי ממש לפני שמצאתי את מקומי המקצועי בעולם. עד אז היינו ביחסים לא כ"כ טובים, לא עויינים, אך לא היינו קרובות, ולפני שהכרתי את בעלי שמאוד ריכך אותי אדם הרבה יותר כועס. אחד הדברים הכי מכאיבים לי זה שהיא חלתה לפני שהספקתי לעשות איתה תיקון, שתהנה ממני, שתהנה מפירות הגידול שלי ותראה שהפכתי לאשת מקצוע טובה, רעיה מוצלחת, אם טובה, וגם בת טובה שמעריכה אותה על כל מה שעשתה. לא היתה לי הזדמנות לתיקון. אני רואה חברות שלי, שרק בשנים האחרונות עושות תיקונים מול אימותיהן, יותאות איתן לטיולים לבד ועושות איתן דברים שאף פעם לא עשו בעבר ונותנו ליחסים מימד חדש. וזה אין לי וגם לא יהיה. היא חלתה בעצם כשאני בתודעתה, רווקה כועסת, שלא מוצאת את עצמה מבחינה מקצועית, וביחסים טעונים איתה. ואני היום כ"כ אחרת. איך מתגברים על זה ? איך סוגרים מעגל ? יש לכן רעיון ? האניבי

 

[ענתי44]

האניבי../images/Emo14.gif

יחסי אמא-בת זה סיפור מורכב וטעון גם כשאין מצבי פרידה בגין מוות או נפילה למשולש אלצהיימר שחור משחור. יש שם הרבה אהבה אבל גם לא אחת הרבה חיכוחים. ללא ספק, החיים לצד איש אוהב ונאהב שמפרגן ומרכך וההורות לילדה מקסימה ולבטח התקדמות בצד המקצועי עשו אותך אדם שלם יותר, רגיש יותר ואין ספק שעלית מדרגה באישיותך. ברם, זה לא שהיית לפני חסרת אישיות או רוצחת המונים. היו לך לבטים ולחצים וחיפשת דרכך במסלול חייך.ולכן אין לי ספק, שאמא שלך היתה גאה בך גם אז. גם אם לחצה שתתחתני כבר ותעשי אותה סבתא או תמצאי פרנסה מוצלחת יותר. את בעצמך אומרת שהיחסים לא היו עויינים. אלא לא הכי טובים. כלומר בתקופת שפל ועכשיו שיש גאות ואת נמלאת כאוקינוס אמא לא שם ליהנות ממימיו הזכים.אבל, כשאמא חלתה היא לא מיד היתה כמו שהיא היום אלא היתה עדין מודעת. אני משוכנעת שהיא גם ראתה את ניצני השינוי שחל בך ואת הפריחה שלך. אולי כבר לא היתה מסוגלת לומר במילים שהיא שמחה בכך אבל תהיי בטוחה שהיא שמחה. והיתה גאה. גם כיום כשאת מגיעה והיא מתייחסת רק לכפית האוכל המושטת לפיה אנחנו לא יודעים בוודאות מה עובר לה בראש. יתכן ויש רגע צלול שבו היא מתפעלת ממך. זהו מעגל שלא נסגר. זו ריצה של כלב אחרי זנבו. אמא לא מסוגלת לסגור מעגל איתך או עם אף אחד אחר. היא מסוגלת לפתוח פה לכפית או ללחוץ יד. בזה תתרכזי. את המעגל תצטרכי לסגור בעצמך. אולי באמצעות סרט שתעשי על זה אולי בעזרת דיאלוג דימיוני שתנהלי איתה, עם האמא שלפני. כשאת תייצגי אותה. כמה שאמא ואני היינו תמיד קרובות ולמעשה מעולם לא נחתך בינינו חבל הטבור, אבל היו בינינו מתיחויות. ואני, בסירובי להתביית ולהקים בית איכזבתי אותה מאוד.תמיד קיוויתי לאישור ממנה. לאת שהיא גאה בי. מה שלא ניסיתי לעשות ולא עזר. היא אהבה אותי מאוד וחשבה עליי רק טוב אבל היתה מאוכזבת ומלאה חששות לגביי. השיא היה כשהיא ישבה באולם במתנס באירוע חגיגי של השקת ספר שהייתי בין הכותבות. היו בו חברי כנסת ועוד אנשים נכבדים.והיה רגע שכל האולם מחא לי כפיים. הייתי מבויישת ורק רציתי שהיא תמחא כפיים, לא דמעות התרגשות ושמחה. והיא לא. ולמחרת כשאיזה מכרה התקשרה לדבר ושאלה עליי היא ענתה " לא. עוד לא התחתנה".אז הבנתי שאני לא יצליח לרצות אותה לעולם. ושאני גם לא צריכה. זו החלטה ובחירה שלה. ושעליי לרצות את עצמי. אותה רק לאהוב ולכבד ולהעריץ כי היא אישה מדהימה ומודל חיקוי עבורי. והיום שחלו בי תמורות נפלאות בטיפול בה. היא לא יכולה להגיב אליי.ואני מתגעגעת למריבות ולקיטורים שלה שאני אתחתן כבר.

 

[כנפיים לבנות]

היי האניבי...

אני מאוד מבינה אותך.. מתארת לי שזה מאוד מורכב וקשה.. ויש צורך גדול לסגור מעגל... אולי תנסי לכתוב לה? גם אם היא לא תראה את זה ותבין, זה יהיה יותר בשבילך.. בשביל שתוכלי לכתוב לה את מה שאת רוצה לומר, מה שאת מרגישה.... הכתיבה תמיד עוזרת לעשות סדר, להגיע להבנות ותובנות, עוזרת לאסימונים ליפול.. גם, ואפילו בעיקר, אם זה רק בשביל עצמך ואף אחד לא קורא אתזה מלבדך, זה יכול להיות מאוד מועיל.. עוד משהו שחשבתי עליו זה תרגיל שפעם המטפלת שלי נתנה לי לעשות. היא אמרה לי לנהל שיחה עם הילדה שבתוכי. אני שואלת אותה שאלות וכותבת ביד ימין, והיא עונה לי ביד שמאל (אני ימנית..) זה היה אמוד מעניין, והיו לזה תוצאות מועילות... אני עדיין מנצלת את זה לפעמים.. אז אולי את יכולה לנהל שיחה עם הילדה שבך, או עם הרווקה שלא הייתה לה הזדמנות לתיקון, או אפילו עם אמא, ולנסות לבדוק מה היית רוצה או מה את חושבת שהיא תענה לך.. הכי חשוב, לתת לעצמך זמן.. וללכת רק לפי הרגש שלך.. אני אשמח אם תספרי מה את חושבת ואם החלטת לנסות את זה..

 

[pachol]

מבינה כל כך..

אני חושבת שאף פעם לא סוגרים מעגל, אנחנו תמיד גדלות ומתפתחות וטבעי שנרצה שהאמהות שלנו יראו אותנו במיטבנו, לי היו יחסים מאוד קרובים עם אמי ולמרות זאת אני חשה שזה לא הספיק כי הכל קרה לפני שסיימתי ללמוד ולפני שמצאתי עבודה טובה ולפני שהתקבלתי לתואר שני וכל כך הרבה קורה והיא לא יודעת, מה שאני עושה כדי קצת לפצות על כך זה ללכת אליה ולספר הכל הכל, כולם צוחקים עליי וחושבים שז טיפשי אבל אותי לא מעניין אני בטוחה שאיפשהו היא שומעת ומבינה ושמחה אפילו שלא אני ולא אף אחד יכולים לראות ולהבין את זה, וזה עוזר, קצת, אבל עוזר... אולי תנסי לעשות זאת אולי תרגישי שזה מוריד קצת מהנטל שאת מרגישה, תיקון זה לא ייעשה אבל תיקון אמיתי יהיה רק בהשלמה ואם את כמוני אז השלמה תהיה רק כאשר הן ימצאו את מנוחתן וכך גם אנחנו.

 

[Darkmatter]

מצטערת לשמוע על זה...

אצלי זה דווקא להיפך. אמי "מתה" בזמן הפריחה שלי, כשהייתי די מוצלחת, ומאוד אהבתי ועזרתי לה. ואני שמחה במובן מסוים שהיא מתה לפני שהיא ראתה כמה נכשלתי והדרדרתי. אני מניחה שזה מאוד קשה שאי אפשר לסגור באמת את המעגל הזה ולהראות לה כמה התקדמת ומה עשית והשגת. אני חושבת שיכול מאוד להיות שהיא ידעה בתוך תוכה שהדברים האלו יגיעו בהמשך, ולא באמת חשבה את אותם הדברים שאת חשבת שהיא חשבה [איזה משפט מגניב!]. אני גם חושבת שעצם זה שכל הדברים הנפלאים האלו מתרחשים בחייך, ושאת מרוצה מחייך, זה הדבר הנפלא ביותר שיכולת לתת לאמך [וכמובן לעצמך]. את יכולה לנסות להתחבר לאמך עם דברים שנהגתם לעשות ביחד, או לכתוב בשבילה יומן על כל הדברים שהיא לא זכתה לראות. זה באמת נותן הרגשה של חיבור...