איך "נכון" להתמודד

[tdr1]

איך "נכון" להתמודד

ושוב שלום: אני קוראת את הסיפורים שלכן על ההתמודדות, וחושבת לעצמי אם ההתמודדות שלי היתה "בריאה" או לא. אני איבדתי גם סבא וסבתא (ההורים של אמי, שמתו אחרי שהיא נפטרה) וגם איבדתי חברה קרובה מאד בגיל הנעורים (היא התאבדה למרבה הזוועה). ואני פשוט שונאת ללכת לבית העלמין ושונאת אזכרות. אני מרגישה שזה לא תורם לי בכלל. בעלי רואה זאת בעין ביקורתית, כי הרי "צריך" לעשות אזכרה, אפילו שעברו המון שנים. ניסיתי להסביר לו שהאזכרה היא בשביל מי שנשאר מאחור ולא בשביל הנפטר, ושאני זוכרת במשך כל השנה (השנים) ... מה דעתכן?

 

[חולפת2]

הנה דעתי: כמו שאני רואה את זה

האזכרה היא נקודת ציון בזמן לזכרו של הנפטר/ת.ואז מתקיים טקס האזכרה בבית העלמין,ויש כאלו שגם הולכים לבית כנסת באותו היום,ויש כאלו שלאחר האזכרה מכינים סעודה,ויש,ויש,ויש........ יש הרבה מנהגים,וכל אחת ואחד לוקח מתוך כל זה את מה שמתאים לו.אז נהוג ככה,אז מה? דוגמא: אבא שלי הוא כהן.ואומרים שמי שהוא כהן אסור לו להכנס לבית הקברות.והיו כאלו שראו בעין עקומה את זה שהוא כן בא לבית קברות לקבר של אמי.הוא אומר" בגלל שאני כהן אני לא אעלה לקבר של אשתי"? ואת יודעת מה-הוא צודק!זה להמחיש לך שכל אחד עושה את מה שמרגיש לו נכון. הרי האזכרה לא "מכניסה" אותי באותו היום המסויים הזה ליום אבל. החסר הזה,ה"אין" הזה נמצא בתוכי יום יום,ובכל רגע נתון.זה שאני עומדת מול המצבה לא עושה לי יותר עצוב מאשר פתאום להריח איזה ריח מסויים שמזכיר לי אותה,או לשמוע שיר מסויים שמחזיר אותי אחורה לתקופה שבה עוד היתה לי אמא. אז יקירה,מה שאני אומרת לך: לכי עם הרגשות שלך,ועם התחושות שלך,את ורק את יודעת מה מרגיש לך נכון.

מצטערת שיצא לי ארוך כאורך הגלות.

 

[הוקוס פוקוס1]

אם כבר מדברים על זה../images/Emo10.gif

רציתי לשאול אתכן לגבי משהו, יש שאומרים שבשנה הראשונה של האבל,אסור לעלות לקבר על מנת לא לפגוע בשלוות המת.מישהי שמעה על זה? אני אישית לא מתייחסת לזה כ"כ והולכת מתי שאני מרגישה צורך, הרי אמא שלי שם...

מבחינתי שכל אחד יעשה מה שהוא מרגיש.. ואז גם כולם אומרים לי :"לא ללכת לבד,תלכי עם מישהו" לא תמיד מתאים המישהו ולעיתים רוצה לפרוק לבד. מה אתן חושבות? איך אתן נוהגות? אתן עולות הרבה לקבר של אמא? הוקוס פוקוס1

 

[הוקוס פוקוס1]

היי סקאלי,שלחתי לך מסר..

מקווה שזה בסדר.. הוקוס פוקוס1

 

[סְקָאלִי]

איזו שאלה? בודאי!

וגם עניתי לך ...

 

[נ ע ם ב ת]

אין נכון או לא נכון

אני יכולה לומר לך על עצמי, שעבורי הקבר באיזהוא אופן חסר משמעות מבחינה רגשית. כל מה שעבר ועובר עלי בקשר לאמא - אין לו שום קשר לקבר הפיזי שלה.

 

[S u n n y 1]

בדיוק

גם אני מאמינה שאין נכון או לא נכון בתהליך של האבל, ולצערי למדתי את זה על בשרי. הרי כל הזמן יש ציפיות מהחברה ומהמשפחה לגבי ההתנהגות שלנו, וזה כולל גם במצבי אבל. לי תמיד הועבר המסר של צריך להמשיך הלאה, כלום לא כואב, את בסדר, כשלמעשה בתוכי הייתי מפורקת, וסחבתי, ועדיין סוחבת את כל האבל על גבי. רק לאחרונה הצלחתי להבין שמה שטוב לי, ומה שמרגיש לי נכון - זה הכי נכון בשבילי, גם אם זה לא תואם את הציפיות מסביב. הכוונות של האנשים מסביבנו טובות, אבל לא כולם מודעים ומחוברים למה שעובר בתוכנו באופן שאנחנו מרגישות ולפעמים הרצון הטוב, העצות והדעות שלהם לא נראות לנו מתאימות. הכי חשוב שנהיה נאמנות וקשובות לרגש שלנו ולרצון שלנו לפרוק, לנוח, או להמשיך הלאה. עבורי כל העניין של האזכרה של אימי די בעייתי. עולים לבית העלמין פעם בשנה, כי לצערי היא נקברה בצד השני של הארץ, לבקשת משפחתה, קוראים קדיש ושומעים קטעי תפילה וזהו. לא מדברים על אמא במובן של העלאת זכרונות ושיתוף הרגשות והגעגועים אליה. אני מבינה שאני לא יכולה לשנות סדרי עולם, ולכן יש לי מקומות אחרים לעשות זאת, בין היתר פה בפורום.

.

 

[Storm131]

ttdr1

אני חושבת שכל אחת בוחרת בעצם את הדרך שלה להתמודד בהתאם לאישיות שלה וזה בסדר.גם אצלי הצד של בית העלמין לא חזק.ואין אצלינו אזכרות וזה לא מפריע לי כי הזכרון חי בתוכי.סיפרת על חברה שאיבדת ורציתי לשתף אותך ולספר שגם אני איבדתי חברת ילדות שמתה מסרטן בגיל צעיר כשהייתי בהריון הראשון שלי וזו היתה טראומה רצינית.

 

[סְקָאלִי]

גם אני כמו קודמותי

בדיעה שהאבל הוא בפנים, ולמרות שאני כן עולה לקבר אימי פעמיים בשנה - ביום השנה וביומהולדתה, וגם מדליקה נר זכרון במועדים המקובלים - בד"כ אני מרגישה שיש בזה איזושהי מכניות - כי הרי אני לא צריכה יום מסוים בשנה לזכור את אימי. היא בלבי כל הזמן, היא צרובה בנשמתי. לדעתי תעשי מה שמתאים לך, ולגבי בעלך - חשוב להסביר לו בעדינות, כי אני בטוחה שהוא רוצה רק לטובתך. רק שלפעמים 'דברים שרואים משם - לא רואים מכאן'.

 

[מיכל של הכוכבים]

אני לא חושבת שיש נכון או לא נכון

בהתמודדות. גם אני מבקרת בבית הקברות לעיתים רחוקות בלבד. מקומם של הורי שמור בליבי ואני לא זקוקה לקבר כדי להזכר. אבל אני בכל זאת חושבת שאני קצת שוגה בכך משום שביום הזיכרון האחרון של אימי ביקשתי משני הבנים הגדולים שלי לעלות איתי לקברה והם סירבו. האמת היא שאז עלתה בי המחשבה שיתכן שההמנעות הזו מהעליה לקבר היא לא בדיוק נכונה.

 

[חולפת2]

ואם כבר מדברים על אזכרות רוצה

לשתף אתכן בסיפור אזכרה שלפחות אני כששמעתי אותו-התרגשתי מאוד. מדובר בקרובת משפחה שנפטרה בגיל צעיר יחסית.השאירה אחריה בעל ובת. במלאת עשור למותה,הבת רצתה לחרוג קצת ממנהג האזכרה הרגיל,ולעשות משהו שונה.מכיוון שאמה ז"ל היתה ילידת טבריה,ומאוד אהבה את הכנרת החליטה הבת להזמין את הקרובים לכנרת(האזכרה היתה בקיץ).הבת הביאה איתה טייפ עם קלטות עם השירים שאמה הכי אהבה,וכולם ישבו,והעלו את זכרה בדיבורים,וסיפורים,וחיוכים,ובסוף- אחד הדודים(גיסה של הנפטרת) פשט את בגדיו נשאר בבגד ים,ולקח לידו את סידור הפרחים המרהיב שהביאה הבת,ונכנס למי הכנרת לאט לאט,וכך הוא שוחה ושוחה למעמקים,ושם הוא הניף את הזר ושלח אותו למרחקים. אותי מאוד ריגש לשמוע את הסיפור הזה.אז הנה-יש כל מיני סוגי אזכרות,ולפעמים אפשר גם ללכת על הלא שבלוני,אבל משהו שיוצא מתוך הלב.

 

[מיקימק]

הי

גם אני מצטרפת לדעה שאין התמודדות "נכונה". כל אחת ואיך שנוח לה, הרי האמהות שלנו לא היו רוצות שנעשה משהו רק כדי לרצות אחרים, הן היו רוצות את הכי טוב בשבילנו. ולכל אחת יש את הדרך שהכי מתאימה לה. גם אני מרגישה שאמא נמצאת איתי בכל רגע, ולכן אני לא מרגישה כמעט צורך להגיע לבית העלמין. אם כי, כשאני כבר מגיעה אז יש בזה משהו משחרר בשבילי. אבל שמתי לב שמשום מה, אני לא "מוצאת זמן" כמעט להגיע לשם, תמיד יש לי דברים אחרים לעשות, אז כנראה שזה שבכל זאת זה קשה לי. לגבי אזכרות- בינתיים היתה רק אחת והיה לי קשה, אבל אני מרגישה שזה חשוב, שכל הקרובים לה מתאספים ביחד.

 

[2hila2]

"נכון" זה מה שמרגישים ב../images/Emo23.gif

התחושות שבלב הן שצריכות להנחות אותנו בבחירה שלנו את הדרך לזכור.אבל צריך לזכור גם את ציפיות החברה ולעיתים הצורך ללכת לאזכרה היא לא למען הניפטר אלא לשאר האנשים הנוגעים בדבר... בכל מקרה זהו שילוב של רצון, תחושה, משפחה, מרחק בזמן.כל אלה יחד וכמובן השוני בין כל אחד ואחת יביאו לגיוון בדרכי הזיכרון. אני לא מקפידה לבקר את קברה של אמי, למרות שבהחלט הייתי רוצה כן להקפיד,אני גם לא מדליקה נר זכרון במועדים שצריך, וגם את זה הייתי רוצה כן לעשות. אמי ניפטרה כשהייתי ילדה בת 10 וההשרשה של הזיכרון הסימלי לא היתה מהותית כ"כ. הזיכרון נשאר בלב, רגעי ה"אזכרה" היו ספונטניים, וזה סיפק אצלי את הצורך האמור. עכשיו כשאני אמא בעצמי, התחושות משתנות וכשאסביר לבנותי על סבתם שאיננה, ארצה לקחת אותן לשם.