ואחרי שלושים ושלוש שנים ...לא נדע
לא נדע אף פעם,השגרה אומרים, יוצרת מצבים אחרים,שונים,לעתים מאבדים ת,כיוון קצת.בסדר אין בעייה,וזה עובר.אוהב לא אוהב,אוהבת לא אוהבת אנחנו לא מקשקשים עם זה בכלל ימים שלמים ואולי יותר..אבל הקטע של הביחד חזק ביותר.והכבוד האחד לשני,המתינות הזאת והחיים האלה בבית אחד,השותפות עדיין מגרה ..שיתוף הפעולה,מחוייבויות שונות אחד כלפי השני,הוותרנות ובימים כאלה של בגרות בגיל..פתאום הכל שלוו יותר,ואין מתיחות כלל בשום דבר.גדולתה של אשה או של גבר[אצל גבר פחות אולי]ואשה סלחנית מטבעה כנראה..אם היא לא טיפשה..היא כן תדע,היא תדע ותבליג..ולא תדמיין לה יותר מדי..וזו כל החוכמה כנראה לביחד ולשמור על העסק,ולאהוב;אולי כבר פחות..מה יש..כל הזמן פוצי מוצי.אבל החוכמה היא באמת בגיל הזה,לסלוח על דברים לדעת לוותר ולכבד כאחד,והאווירה בה אנחנו גדלנו[כילדים] משפיעה לכל אותן שנות חיים שלנו כיום,והוא כבר לא נושק בערגה כמו שכתבת..אלה השינויים שבנו,ההקדשה יותר על ההתעסקות במין בפורקן ובחיבה ההדדית שיש לנו יחד.יש לי זוג חברים שבנסיעות לחו´ל הם תמיד נוסעים עם שלושה זוגות..ושאלתי אותו פעם..למה לא לבד,אתה ואשתך?והוא עונה לי..אין לי סבלנות להיות איתה שבוע ביחד,,והם חיים הרבה שנים,מעניין למה ככה,,והם חיים טוב דווקא?פעם סיפרתי לו שאנחנו כל שבת באביב יורדים למטה מול מושב יערה לשבת לקרוא את עיתוני השבת,,שם שם בוואדי הזה הירוק והשקט..איך יש לך ת,סבלנות הוא שואל?התענוג הוא ככלל,להיות במקום יפה עם מי שאתה אוהב.וחוץ מזה לסיום כאן,החופש חשוב לכולנו ולא נלך עם מגלה מתכות לדעת האם אוהב לא אוהב! וחופש ואהבה תמיד ילכו יחדיו!