איך נבהלתי
היום יום ארוך בעבודה. בדרך כלל אמא נשארת בבית עם מטפלת באופן פרטי. אבל היום היא לא יכלה להגיע אז שלחתי את אמא למרכז יום, וכמו תמיד השארתי עד הערב. מנהלת מרכז היום אמרה לי שאמא תועלה לאחת המחלקות ושלא בטוח שתהיה הסעה בערב. היא היתה אמורה לחזור אלי ולא חזרה. אני חזרתי מהעבודה כשאני חצי מעולפת וכנראה שוב ירידה בהמוגלובין. הייתי משוכנעת שאמא חוזרת בססעה. אבל בסביבות שש החלטתי להתקשר למרכז יום, כי בעבר היו מעלים למנוחת צהריים באחת המחלקות ומורידים למרכז היום ואין תשובה. התקשרתי למרכזיית בית האבות ושם אמרו לי שממרכז יום העלו למחלקה מסויימת והעבירו אותי. העובדת הנחמדה שענתה אמרה שהאישה ממרכז היום הלכה בארבע הביתה ואני נלחצתי. היא הציעה שהיא תיצור קשר עם מנהלת מרכז יום ותידע אותי בקשר לאמא שלי. בעשר דקות שחלפו עד שמנהלת מרכז היום התקשרה עברו לי תסריטי אימים בראש, אמא נפלה שוב ונלקחת לבית חולים, ההסעה הורידה אותה במקום אחר. אני עכשיו יודעת שאלו תסריטים לא הגיונים היות והיו מתקשרים אלי אם קרה לאמא משהו, אבל באותם רגעים פשוט נבהלתי. מנהלת מרכז היום אמרה לי שהיא העבירה את אמא למחלקה שבה היתה כי מכירים אותה ( וטוב שכך עשתה כי אני יודעת שאמא מטופלת היטב ) ושיש קיצוצים ולא תהיה נכון לעכשיו יותר הסעה עם מעלון בשעות הערב. זה מאוד הלחיץ אותי כי אני לא במצב שיכול לרוץ ולקחת אותה ברגל וזה לא פתרון לתקופות של ימי גשם. כחלק מהצורך לטפל בעצמי החלטתי שפעם בחודש אני אשאיר את אמא יום שלם ואסע להתאווררות של כיף. עכשיו זה כבר לא יקרה. ויותר מזה החיפושים אחרי מישהו אמין שישאר עם אמא קבוע בבית אחר הצהריים כדי שאני אוכל ללכת לחדר כושר ( רק אחרי שהרופא ירשה כי עכשיו אסור ) או ללכת לקבל טיפולים רפואיים משלימים שיעזרו לי להשתקם ולהבריא , החיפושים בינתיים לא מצליחים. וגם אם אמצא מישהיהרי יהיו פנצרים וזה אומר שמרכז יום בלתי אפשרי מעבר לצהריים. זה תיסכל אותי ואמרתי למנהלת מרכז היום שאני חוששת שאני אצטרך להכנע ולהביא עובדת זרה על חשבון מרכז יום. וזה קורע את ליבי כי אמא שלי פורחת שם. בקיצור מיהרתי למחלקה ואיך שראיתי את אמא התחלתי לבכות. חלק כתגובה ללחץ עד שידעתי איפה היא וחלק מהבכי הוא תגובה שלי לרמת ההמוגלובין ( אני בוכה המון לאחרונה עם ובלי סיבה ) ובכלל הכל קשה. המצב של פצע הלחץ חמור והאחות המקסימה בקופת חולים העבירה לאחות מיוחדת שהיתה צריכה לבוא היום אבל למרות הניסיונות שלי ליצור איתה קשר היא לא ענתה רק אחר הצהרים כשאמא לא היתה בבית, והטיפול נדחה ביום ( לו ידעתי שאמא לא תחזור בהסעה הייתי מביאה אותה מוקדם יותר כדי לטפל ברגל ) השעות שמגיעות לי עבור זה שאין לנו עובדת זרה מתעכבות. שבוע אני משאירה הודעות לחברה שזכתה במכרז וכלום אז הבוקר הלכתי לשם.. ואמא? בטח כשראתה שוב את המחלקה חשבה שזרקתי אותה מהבית. אבל כשהגעתי כל העובדות המקסימות כירכרו סביבה והיא טופלה מעולה והרגישה טוב. כמובן כשראתה אותי שמחה שבאתי ועוד יותר כשאמרתי לה שתיכף חוזרים הביתה. היא אוהבת את הצוות במחלקה אבל אוהבת יותר את הבית.
היום יום ארוך בעבודה. בדרך כלל אמא נשארת בבית עם מטפלת באופן פרטי. אבל היום היא לא יכלה להגיע אז שלחתי את אמא למרכז יום, וכמו תמיד השארתי עד הערב. מנהלת מרכז היום אמרה לי שאמא תועלה לאחת המחלקות ושלא בטוח שתהיה הסעה בערב. היא היתה אמורה לחזור אלי ולא חזרה. אני חזרתי מהעבודה כשאני חצי מעולפת וכנראה שוב ירידה בהמוגלובין. הייתי משוכנעת שאמא חוזרת בססעה. אבל בסביבות שש החלטתי להתקשר למרכז יום, כי בעבר היו מעלים למנוחת צהריים באחת המחלקות ומורידים למרכז היום ואין תשובה. התקשרתי למרכזיית בית האבות ושם אמרו לי שממרכז יום העלו למחלקה מסויימת והעבירו אותי. העובדת הנחמדה שענתה אמרה שהאישה ממרכז היום הלכה בארבע הביתה ואני נלחצתי. היא הציעה שהיא תיצור קשר עם מנהלת מרכז יום ותידע אותי בקשר לאמא שלי. בעשר דקות שחלפו עד שמנהלת מרכז היום התקשרה עברו לי תסריטי אימים בראש, אמא נפלה שוב ונלקחת לבית חולים, ההסעה הורידה אותה במקום אחר. אני עכשיו יודעת שאלו תסריטים לא הגיונים היות והיו מתקשרים אלי אם קרה לאמא משהו, אבל באותם רגעים פשוט נבהלתי. מנהלת מרכז היום אמרה לי שהיא העבירה את אמא למחלקה שבה היתה כי מכירים אותה ( וטוב שכך עשתה כי אני יודעת שאמא מטופלת היטב ) ושיש קיצוצים ולא תהיה נכון לעכשיו יותר הסעה עם מעלון בשעות הערב. זה מאוד הלחיץ אותי כי אני לא במצב שיכול לרוץ ולקחת אותה ברגל וזה לא פתרון לתקופות של ימי גשם. כחלק מהצורך לטפל בעצמי החלטתי שפעם בחודש אני אשאיר את אמא יום שלם ואסע להתאווררות של כיף. עכשיו זה כבר לא יקרה. ויותר מזה החיפושים אחרי מישהו אמין שישאר עם אמא קבוע בבית אחר הצהריים כדי שאני אוכל ללכת לחדר כושר ( רק אחרי שהרופא ירשה כי עכשיו אסור ) או ללכת לקבל טיפולים רפואיים משלימים שיעזרו לי להשתקם ולהבריא , החיפושים בינתיים לא מצליחים. וגם אם אמצא מישהיהרי יהיו פנצרים וזה אומר שמרכז יום בלתי אפשרי מעבר לצהריים. זה תיסכל אותי ואמרתי למנהלת מרכז היום שאני חוששת שאני אצטרך להכנע ולהביא עובדת זרה על חשבון מרכז יום. וזה קורע את ליבי כי אמא שלי פורחת שם. בקיצור מיהרתי למחלקה ואיך שראיתי את אמא התחלתי לבכות. חלק כתגובה ללחץ עד שידעתי איפה היא וחלק מהבכי הוא תגובה שלי לרמת ההמוגלובין ( אני בוכה המון לאחרונה עם ובלי סיבה ) ובכלל הכל קשה. המצב של פצע הלחץ חמור והאחות המקסימה בקופת חולים העבירה לאחות מיוחדת שהיתה צריכה לבוא היום אבל למרות הניסיונות שלי ליצור איתה קשר היא לא ענתה רק אחר הצהרים כשאמא לא היתה בבית, והטיפול נדחה ביום ( לו ידעתי שאמא לא תחזור בהסעה הייתי מביאה אותה מוקדם יותר כדי לטפל ברגל ) השעות שמגיעות לי עבור זה שאין לנו עובדת זרה מתעכבות. שבוע אני משאירה הודעות לחברה שזכתה במכרז וכלום אז הבוקר הלכתי לשם.. ואמא? בטח כשראתה שוב את המחלקה חשבה שזרקתי אותה מהבית. אבל כשהגעתי כל העובדות המקסימות כירכרו סביבה והיא טופלה מעולה והרגישה טוב. כמובן כשראתה אותי שמחה שבאתי ועוד יותר כשאמרתי לה שתיכף חוזרים הביתה. היא אוהבת את הצוות במחלקה אבל אוהבת יותר את הבית.
