ואולי יש עוד?
אני חושב שיש דרך מסויימת לומר דברים בצורה כזו שהצד השני לא יכול להשאר אדיש כלפייה. אני מדבר על שיתוף מהלב. מדוע למשל את צריכה לשאול שאלה איך הגענו למצב הזה? את לא יודעת? לא בררת עם עצמך? מדוע למשל לא לומר לאדם (ןלא לשאול) איך זה גורם לך להרגיש? ואם יש סטייה מהנושא אז למקד אותו בחזרה, כי חשוב לך להבהיר את הרגש שלך את העובדה שזה פוגע בך. לרובנו לא מתאים לשמוע את האמת זה פשוט לא נעים אך אם האדם שפגענו בו לא מטיח בנו את האשמה אלא גורם לנו להבין שהוא פשוט פגוע מדרך הפעולה שלנו, מי מאתנו יכול לעמוד בפני זה? עד לאן נתחמק? אם התשובה היא כעס היא בדרך כלל נובעת ממצוקה של האדם האחר, צריך להסביר בסבלנות שלא ברגש שלו מדובר אלא בשלך. לפי מיטב נסיוני, כשיש לנו בעיה שחוזרת על עצמה בחיים, ואנו מנסים להתמודד איתה בפעמים הראשונות זה לא בדיוק הולך, למעשה רוב הפעמים התוצאה תהיה הפוכה כך שאת תאמרי לעצמך "ידעתי שלא הייתי צריכה לדבר"... אבל זה מה שבדיוק עלייך לעשות, ללמוד איך לדבר נכון, איך להגיע ללב של האדם השני, לעמוד על שלך מתוך תחושת בטחון ותחושת מגיע לי לקבל. הצורך להוציא את האנשים הללו מהחיים שלך הוא הפתרון הקל. ואת יודעת מה? גם אם תאמרי את הכל נכון,ותעמדי על שלך, והאנשים ישימו עלייך פס לפחות את תהיי גאה בעצמך שהצלחת שלא ויתרת, אבל הסיכוי שזה יקרה קלוש מפני שמדובר באנשים שקרובים אלייך. בהצלחה.
