איך מתמודדים?

ענת1964

New member
איך מתמודדים?

שלום, חדשה כאן.
בת 50. פרק ב' 3 שנים. גרים יחד שנתיים.

אני רגישה והוא לא.
אני מראה רגשות והוא לא.
אני נותנת תשומת לב והוא לא.
אני אומרת שאני אוהבת והוא לא.

טוב אני יודעת שזה לא טוב לכתוב יותר מידיי אני ואני, אז אנסה לנסח אחרת.

הזוגיות שלי מחלישה אותי, לא ממנפת אותי ולא נותנת לי לפרוח, הוא פוגע בי שלא במתכוון, אני משקפת לו את זה והוא לא מתנצל ולא מנסה להתפייס, תמיד, אבל תמיד. זה מעייף, הרגישות הזו שלי הרגשנות הזו.

איך יכולתי דווקא ליפול על בן זוג קשוח ברגעים שצריך אותו? אני הופכת לתלויה בו. הכל מאבד משמעות, עושה דברים מתוך אילוץ ולא מתוך חשק אמיתי.

לא מספיק אוהבת את עצמי ויודעת שזה הרסני לזוגיות ולא מצליחה לשנות את זה. מנסה מנסה ושוב זה נופל ונכשל.
נרשמת לחדר כושר ובקושי הולכת, מתחילה דיאטה ואחרי חודש עוצרת.

אין לי חברות גם כרגע בכלל.
כי גם זו שהיתה פגעה בי בחוסר תשומת לב שלה ובחוסר רגישות שלה ואני כעת לא מסוגלת לדבר איתה.

לא עובדת כי מהעבודה פוטרתי אחרי 8 שנות עבודה. גם כן בגללו לדעתי, כי דעתי היתה נתונה לו ולא לעבודה.
היו גם הרבה לילות לבנים של נדודי שינה שלא היטיבו איתי עם הבוקר לעבודה.

כן כן התשובה בגוף השאלה, אז מה את עושה איתו, עזבי אותו וזהו.
בדיוק בימים אלה אנו חושבים על פירוק המגורים המשותפים, דירה שלי, הוא כנראה יעזוב וניפגש אולי 2-3 בשבוע.

כשאני נפגעת ממנו אני לא מצליחה להתקרב אליו, כמו חומה בינינו שהולכת ומתארכת לעוד יום של בזבוז. והוא לא יודע ולא מנסה לעצור את זה.

איך נעשים יותר קשוחים וקצת פחות רגישים ופגיעים?
למה אני לא יודעת לטאטא קצת מתחת לשטיח כמו שהרבה עושים.
למה כל דבר לוקחת ללב ובסוף גם לריאות כי חוטאת בעישון בימים של דכאון.

לפעמים נדמה לי שאני אולי צריכה פסיכיאטר על האובססיביות הזו שלי אליו, שגורמת לי גם להיות קנאית. בגלל שהוא לא מראה לי מספיק אהבה, לא אמר לי עד כה 'אוהב אותך' - 3 שנים רבאק. וכשאני שואלת הוא טוען שאין לו רגשות ושלא היו לו אף פעם לאף אחת. (בן 55,...) . איך לא אהפוך לחלשה אם הוא לא מבטא את אהבתו, איך?
איך אוכל להתגבר על אותם פעמים שאני מסמסת והוא לא עונה, על כך שאני מראה שנפגעתי והוא מסובב את הגב.
??
זה מעייף.... בטח עייפתי גם אתכם....
 
את צריכה פסיכולוג קשוח שלא יעשה לך הנחות

ושילמד אותך איך להפסיק להיות קורבן של עצמך,להאשים את הסביבה בכל צרותיך ,לסחוט רגשית את סובבייך
ולהמשיך לקלקל מערכות יחסים (לא רק עם בן הזוג)
כל עוד את נהנית להיות קורבן המעגל הזה לא יגמר.
לגבי בן הזוג ,העסק גמור תמשיכי הלאה.
מצטערת אם הייתי בוטה מידיי
 

ענת1964

New member
תגובה

אתרוגית, קשה לי לאמר שהעסק איתו גמור, כי כשאין פגיעה ממנו, אנו מאושרים, בילויים וחוויות משותפות, סקס טוב ועוד. אני אוהבת אותו והוא טוען שאני יקרה לו ואכפת לו ממני.
 

גארוטה

New member
דווקא התשובה הכביכול

הכי מתבקשת כמו "תעזבי אותו" או "מה את עושה שם בכלל אם כל כך רע לך", דווקא היא הכי לא נכונה לך, ולמה?
כי לפני שאת הולכת את צריכה לבדוק כמה דברים עם עצמך ואולי תגלי שזה האיש שלך וגם אם לא, לפחות לזוגיות הבאה
תבואי מצויידת בכמה תובנות כמו, למה את תולה את האושר שלך, את הכח שלך, את שמחת החיים, האהבה העצמית
הכל ביחד וכל אחד לחוד באיש אחד, בבן הזוג שלך? זה לא פייר כלפיו ובטח ובטח לא כלפי עצמך.
אני חושבת שבגישה הזו את סוג של בוחרת לא לקחת אחריות,
אין לך עבודה, בגללו
אין לך חשק לכלום, בגללו,
את עיפה וחסרת אנרגיות, בגללו,
את חלשה ופגועה, בגללו
ובעצם כך שום דבר לא תלוי בך, באופי שלך ובגישה שלך לחיים בכלל כי בחרת להטיל עליו את "האשמה".

יכול להיות שהוא חרא בנאדם ובכ"ז את בוחרת לחיות איתו כל יום מחדש ולפחות כאן זו אחריות שלך.
באחריות שלך גם לבדוק אם לא בחרת בנזוג שהוא מאד דומה לזה מפרק א' ולהבין למה,
באחריות שלך לעשות הפרדה בין מה שהוא צריך ויכול לתת לך לבין מה שאת צריכה לקחת ולתת לעצמך
והכי חשוב איך ללמוד לקחת את אותה אחריות ואיך לא להטיל אשמה.
אולי, כמו שכתבת, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

בהצלחה רבה
 

ענת1964

New member
תגובה

ארוטה, כדי לפעול בחיים עם שמחת חמים ולא מתוך אילוץ אני צריכה להרגיש אהובה, וזו התשובה למדוע אני זקוקה לו. נכון, אולי כי אני לא מספיק אוהבת את עצמי ולא מסתפקת בעצמי לעצמי וצריכה חיזוקים מבחוץ. ואני אגב יודעת למה אני לא אוהבת את עצמי אבל אין לי את תעצומות הנפש למנף ולשנות.
 
או - זה קל

איזה כיף זה שאלות קלות -

התשובה היא, כמובן,, שאת אשה והוא גבר וממילא הוא עושה כל מיני דברים לא נעימים שגברים עושים ואת עושה מה שנשים עושות, שזה להתלונן על הגברים והדברים הלא נעימים שהם עושים ואחר כך להפיל עליהם את הסיבה כל הצרות שיש להן בחיים - פרטנית וגלובלית.

אז מאוד בקצרה - לגבר יש שני תפקידים - לזיין כמו שצריך ולהיות משענת, עוגן. אם הוא לא עומד בשתי הדרישות האלה תעיפי אותו. בשביל כל השאר יש חברות טובות - רצוי מאוד שתצתוותי על אחת או יותר.

(המדען עדיין המום מההיא שהראתה לו את התחתונים בשייט לפסל החירות והיתה מאוד ברורה בקשר לזה
)
 

ענת1964

New member
תשובה

מדען הטילים,

דווקא מסכימה איתך עד כמה שזה נשמע שובניסטי .

ולצערי, לא הוא לא מספיק עומד בשתי המשימות שהצבת לו.
 

ענת1964

New member
תשובה

אז ככה, הוא לא בעלי, לא רצינו להתחתן, חשבנו שמיותר, ואולי כאן נעוצה הבעייה בתחושת חוסר הבטחון שלי, לא חשבתי בעבר שנישואין יתנו את הבטחון אבל אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי..

ומה הוא היה אומר עליי?

שאני אישה מדהימה, מיוחדת, רגישה, חמה מעניקה מפנקת, חכמה חרוצה, שאני יקרה לו, שאכפת לו ממני, ושהוא לא ימצא אחרת כמוני..
 

seeyou

New member
האם גם בפרק א' היו לך אותם בעיות?

בגילך היית צריכה כבר להבין שלא ניתן לדרוש/לחייב בן זוג בהדדיות ריגשית


יוסי
 

ענת1964

New member
תשובה

לא, היו בעיות אחרות.

אני לא מחייבת את בן זוגי הנוכחי בהדדיות רגשית. אני מוכנה לאהוב אותו יותר משהוא אותי.

אבל עדיין החולשה הזו, שלא משאירה לי כח להרים את עצמי מחדש אחרי כל פגיעה ממנו.

אכלנו הבוקר א. בוקר משותפת במרפסת שאני הכנתי בזמן שהוא קיפל כביסה. ובזמן הארוחה דיברנו שוב על המגורים, והוא טען שהוא עדיין חושב שצריך לגור בנפרד, העניין הוא שזה לא יהיה באותה עיר בגלל עבודה שלו, וייתכן שלא יהיו לנו רכבים, כי כעת הרכב משותף. זה מעליב אותי, שהוא לא רוצה להישאר, ולא יכולתי להתקרב אליו חזרה, כל אחד מאיתנו עכשיו בחדר אחר.
הוא רוצה לגור בנפרד בגלל שהוא מרגיש מוגבל בשעות שינה שעות חזרה עוצמת וולויום, התנהגות הילדים שלי, וכו' הרגשנות שלי והפגיעות שלי ממנו על כל מילה שלא נאמרה בטון הנכון..
 
השאלות שלך צריכות להיות מופנות לעצמך,

את אמורה לשאול את עצמך מדוע את מרגישה צורך לשנות אדם?
הרגישות SO CALLED שאת מתארת היא למעשה תוצר של רצון שלך להיות תמידית במרכז הבמה שלו דווקא.
שאר התיאורים שלך מתארים התנהגות מאוד מאומצת לגרום לאדם כלשהו להתנהג לפי רצון אישי שלך.
לא מדובר כאן בדיאלוג, לא במשהו ספציפי רע שהוא עושה לך אלא לרצון הבלתי נגמר שלך בתשומת לב.
זה שהוא קשוח לא עושה אותו לאדם רע או לכזה שלא טוב לחיות איתו ולידו אלא לטיפוס כזה, ומה שאת רוצה
זה טיפוס שלכאורה אולי ייראה קשוח אבל שיתחנחן כל היום וירדוף אחרייך.
גם אם את רגישה, את לא רגישה באמת אליו ולעובדה שהוא לא בנוי "להתמתק" רוב הזמן, ביחוד עם האופי שלו ואחרי 3 שנים.
(אגב, גבר שמתמתק כל היום אחרייך ואחרי כל כך הרבה זמן, לא אמיתי ברגשות שלו אלייך).

את משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלחיות אותו במקום לחיות את החיים שלך ולהיפגש איתו באמצע הדרך לחיים משותפים.
ואיך לא תהי עייפה?!
תהי את, תבני מעגלי עניין סביבך ותראי אותו כבן זוג ולא כבאר בלתי נגמרת של יחס ותשומת לב.
אם היית אומרת שהוא עושה לך רע ולא טוב לחיות לידו, זה משהו אחר.
אבל הוא לא כזה ואת ממקדת היטב את הבעיה, אז מדוע לא לנסות לשנות את עצמך?!
אני בטוחה שאם היינו שואלים אותו שאלה לגבייך, הוא היה אומר "היא מציקה לי, אני לא יכול לתת יותר ממה שאני נותן".
תחשבי על זה ..
 

ענת1964

New member
תגובה

בוביגריל, את צודקת בכל מילה, וקראתי פעמיים, אני כ"כ רוצה להיות חזקה, לחיות בעצמי בלי להיות תלויה בו או ביחס של ילדיי.
אני מאוד מקווה שאגיע לזה יום אחד לפני שיהיה מאוחר מידיי. פסיכולוג דחוף כנראה.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
ברוח קודמיי

ברור מדברייך שמערכת היחסים הבעייתית ביותר שלך היא עם עצמך: חוסר אהבה עצמית, אולי גם חוסר הערכה, אי קבלה וכולי.

ממערכת היחסים הזאת את לא יכולה להתגרש, לפחות לא עד 120. לכן הזוגיות שבאמת במשבר היא הזוגיות שלך עם עצמך. מדובר במערכת יחסים ותיקה, 50+ שנים, עם בעיות עתיקות שלא טופלו ומנהלות את חייך.

גם אני מסכים שמתאים איש מקצוע, אבל לא פסיכיאטר אלא פסיכולוג, כי הבעיה שלך איננה כימית אלא רגשית [אני יודע שהכל שלוב בהכל, אבל זה קירוב מספיק טוב על מנת שהדברים ישאר פשוטים].

וגם אני לא חושב שפרידה ממנו תעשה איזו שהיא עבודה מועילה. נהפוכו.
תישארי איתו, תתחילי לדרוש יותר מעצמך מאשר ממנו, לכן לכי מיד טיפול, ואם אחרי כמה חודשי טיפול עדיין תרצי להיפרד ממנו - זה כבר יהיה סיפור אחר.
 

ענת1964

New member
תודה

מריוס, מסכימה על כל מילה שלך,
פסיכולוג זה הדבר הראשון שאחפש מחר,
אבל לא יודעת אם אוכל לגרום לבן זוג להישאר עוד קצת.
 
אוי אוי אוי

אם התגובה שלך היא שאת לא יודעת אם תוכלי לגרום לו להשאר עוד קצת, זה אומר שלא הבנת כלום.
את לא אמורה לגרום לו לעשות שום דבר, את אמורה לעשות דברים למען עצמך שיגרמו לך להיות מספיק חזקה ככה שגם אם הוא מחליט לגור בנפרד ממך (ולא צויין שהפסקת המגורים המשותפים היא בהכרח הפסקת הקשר), את לא תרגישי חסרת ערך, לא תרגישי שעולמך חרב, כי עולמך יהיה מורכב מיותר מאשר הגבר הזה.
באופן פראדוקסאלי ככל שפחות תפחדי שהוא ילך, ככה יגדלו הסיכויים שתהיי מספיק אטרקטיבית לו כדי שירצה להשאר, שהרצון שלו בקרבתך יגבר על הרצון שלו בלהגביר את הווליום או לעשות דברים לבד. כרגע, גם אם הוא כן קשור אלייך ואוהב אותך, את כנראה מעיקה עליו ובגלל זה הוא רוצה ללכת.
 

ענת1964

New member
תודה את צודקת אין מה לאמר,

עליי לעזור לעצמי להתחזק ולא לפחד מהלבד הזה ....
 
פרידה מבן הזוג, אינה בהכרח "פרידה" מהבעיות...

ענת יקרה,

בהמשך לדברים החכמים והנכונים שנכתבו לך ע"י קודמי, גם אני תוהה האם פרידה מבן הזוג, בהכרח תסייע לך "להפרד" מהבעיות שאת נושאת עמך, כנראה לאורך שנים. איני מתיימרת לנתח את הקשיים והמצוקה ממנה את סובלת, ואשר מובילה אותך לשלם מחירים רגשיים יקרים, עד כדי תחושה של דכדוך עמוק ועצב על כך, שאינך מקבלת בקשר את מה שאת ראויה וזקוקה לו כל כך. אסתפק בעיקר בהעלאת שאלות, שנכון יהיה לברר אותן במסגרת של טיפול זוגי, אם בן הזוג מוכן להצטרף ולהיות שם איתך, לפחות בתליךת הדרך, ואישי אם תבחרי להתחיל את המסע עם עצמך.
.
האם ההקדמה שנתת לפוסט שלך (ומייד מיהרת לרכך אותה) יכולה לשמש כמעין "כרטיס ביקור" שלך - הראייה בשחור לבן, ובעיקר תפיסת "הכל או לא כלום"?: או שאני מקבלת את מה שאני זקוקה לו, או שאני מרגישה שהאיש שלצידי - מאכזב, פוגע, הורס, ומוחק אותי. בהמשך הפילטר השחור לבן דרכו את מפרשת את התנהגותו (כמו גם החברה ואולי גם דמויות אחרות בחייך), הגישה שחותכת "הלנו אתה אם לצרינו" - כלומר מי שלא רואה, מבין, מרגיש את העולם כפי שאני זקוקה להרגיש אותו, הופך לסוג של דמות קשה, כמעט אוייב...?
האם את בדרך שבה את מגיבה, באופן לא מודע כמובן, גורמת לו להרגיש את מה שאת חשה בעולם - מאויימת, נרדפת, נדחקת לפינה?...
האם את ערה למידת התוקפנות (אף היא כמובן לא מודעת) שאת מפגינה כלפיו. בהתרחקות, בשתיקות, בקנאה?.
האם יש לך תרומה (למרות שככל הנראה גם חלקו בקושי רב) לכך שאינו מסוגל להרגיש ולבטא מילולית אהבה ותלות בך? הרי הסיכוי להפגע בכל טעות שייעשה גבוהה, ולכן להתאהב בך, בסופו של דבר משמעו לקחת סיכון גדול.
האם חלק מהבעיות שאת פוגשת היום בזוגיות בפרק ב' רלוונטיות במידה זו או אחרת לאלו שעלו בפרק א'?

איני שותפה לגישה של "שימי את עצמך במרכז" העיקר שלך יהיה טוב, נעים ומאושר...אני סבורה שלשים את עצמך במרכז, הוא בדיוק הצד השני של אותו המטבע שבו מוטבעים הקרבנות, הביטול העצמי ותחושת הקיפוח התמידית. שהרי, גם כאשר את כביכול ערה ומודעת מאד לצרכיך, ועסוקה בלבטא אותם מול בן הזוג, את בסופו של דבר מוצאת עצמך לבד, שכן אינך נמצאת בזוגיות, ואינך פנויה להבחין גם באחר.

חשוב לשוב ולהדגיש, שאיני רואה בך אחראית בלעדית לקשיים שתארת, הדברים אמנם מוצגים על ידך, ודרך עינייך, אבל ניכר כי גם לבן הזוג, תרומה לא מבוטלת למקום הלא בטוח ובוודאי לא מספק של הזוגיות שלכם. ולכן במקביל או לפני הטיפול האישי, סבורה שטיפול זוגי בהחלט יכול לסייע לכם, לפחות לבנות שפה ועמה דיאלוג משותף.
טיפול יאפשר לכם לבטא את הצרכים, הרצונות, ואפילו את הרגשות, מבלי להבהל או לפחד, מתוך ידיעה שלא ניתן להענות לכולם, אבל לכל הפחות אפשר לבחון אותם, לתת להם מקום, ולצמצם את תחושת הבדידות ששולחת אותך להתנחם עם הסיגריות, ואותו לברוח למקום שבו לא ירגיש מותקף.

מאחלת לכם הרבה הצלחה!

ד"ר גלית לזר
איזונים - מכון לטיפול אישי זוגי ומשפחתי
 

סטנגה Joe

New member
כנראה

למרות מה שאת מספרת לנו, לא מספיק רע לך, אחרת כבר לא היית שם.
את יודעת את התשובה אבל את מעדיפה להישאר בתוך המקום של "אישה מוכה".
אולי טיפול פסיכולוגי יעזור לך.
 

אייבורי

New member
אכן עצוב

בגילך היה צפוי שתקחי איזו אחריות על חייך

אבל כמה נוח, אפשר להאשים את הבחור בכל הרעות החולות שלך חייך.

למענו, מקווה שתפרדי ממנו
 
למעלה