היי
כמה דברים שהייתי עושה
קודם כל מזהה את הצורך העמוק שלה, נראה שעשית את זה מצויין, את מזהה שיש לה צורך במזון או בשינה, שאלו הם צרכים השרדותיים.
לי מאוד עוזר להבין מה הצורך ולחשוב עליו, כי ברגע שאני מבינה שהיא בסך הכל נורא מתוסכלת כי יש לה צורך שלא מקבל מענה, הרבה יותר קל לי להיות אמפטית אליה ולראות מעבר לתגובה ההתנהגותית שלה, אלא למצוא את החיבור הרגשי אליה.
 
במקביל אני גם מחפשת מה הצורך שלי (אולי שקט? אולי הרמוניה? אולי אפילו בטחון בהורות שלי? ערך עצמי? אם תרצי אוכל להוסיף כאן רשימה של ערכי בסיס) כשאני מזהה את הצורך שלי ואני מזהה שהוא לא מקבל מענה, אז אני יכולה להיות אמפטית לעצמי ולתסכול שלי וכך יותר קל לי להיות אמפטית באמת אליה.
 
אחרי שהצלחתי (אם הצלחתי כי זה לא קל בכלל) אני אשאר איתה ברגש, יש לי ילד שלא מאפשר מגע או מנסה להרביץ לי כשהוא בתסכול.
אני פועלת השני מישורים מכוונת להוצאת התסכול במקום אחר (על כרית, על נייר, על הריצפה וכו) מתוך הבנה שכעס ותסכול דורשים פורקן פיזי.
ואם הם לא רוצים שאהיה לידם אני נשארת הכי קרוב שמאפשרים לי על מנת להעביר מסר שאני פה, תמיד... אתה לא חייב להגיד לי לבוא כי אני פה. בלי קשר לצורת ההתנהגות והתקשורת שלך, אני פה.
 
אני מראש אנסה להימנע ממצבים כאלו בעיקר אם אני יודעת שהתגובה היא קשה (מה שקוראים לו בעצם שליטה בסיטואציה), אם לא הצלחתי אני אאפשר את הפורקן ואפילו אחזק אותו כדי לזרז את ההגעה לנקודת חוסר התוחלת (הנקודה שבה הבכי עובר מבכי כועס לבכי עצוב ואז מגיעה ההבנה שהדבר לא עומד להשתנות).
לפעמים זה ממש ארוך, זה לא מטריד אותי כל עוד הילד לא חווה את המצב הזה לבדו (השיא אצלנו היה 3.5 שעות, עשינו משמרות אני והאיש)
 
דבר נוסף שקפץ לי לעין זה התיוג והתפקיד שלה
"מיום לידתה היתה מאד רגישה ונוטה להתקפי זעם"
זה אחד הדברים שהייתי מנסה באופן אקטיבי לשנות.
הייתי מחפשת כל הזמן, כל שניה שבה היא מתנהגת ההיפך מהתיוג הזה מציינת את זה בראש שלי
ובמקביל מציינת את זה בפניה
"זה בכלל לא הפריע לך, וואו איזו סובלנות יש לך"
או
"איזו תגובה מאופקת"
וכו'.
זה יעזור בכמה מובנים
1. היא תראה את עצמה באור אחר ותוכל לבחור להתנהג אחרת
2. כשאנחנו מחפשים משהו אנחנו בדר"כ נמצא אותו
3. כשאנחנו מציינים בפני הילדים חוזקות שלהם, הם מאמינים ביכולת הזו שלהם ויכולים לצאת מהתפקיד שהם לקחו על עצמם.
