איך משתחררים.???

[עדינה ואסתטית]

איך משתחררים.???

אני לא יודעת תסבירו לי אתם.. אני כל כך רוצה לאהוב, להתחבר, לדאוג, לנהל זוגיות נורמלית ושגרתית.. אני מרגישה כאילו סגרתי את קירות ליבי באבנים ענקיות.. וזה כואב לי מאוד...... לרצות משו חזק כל כך בלי יכולת לפתוח את הלב???

 

[נריה222]

זו שאלת מליון הדולר.... שכולנו שואלים את את ע

זו שאלת מליון הדולר.... שכולנו שואלים את את עצמנו. אין פנטנטים. רק עבודה קשה ופתיחת הלב

 

[אופטימי99]

הזמן

עושה את שלו....

 

[אבישגי25]

אנחנו מפחדים..

להיפגע שוב,לקחת את הסיכון.. אולי כשתכירי מישהו ששווה את זה,תצליחי לאט לאט.. ותזכרי שאנחנו נמצאים במקום שבו הרצון שלנו נמצא אז אל דאגה זה יקרה שבת שלום וחיבוקים

 

[המאושרת1]

"כאילו מעפר פורחת שושנה"

לצמוח זה מסע כואב. לא פשוט להרגיש כאב. לא בדיוק משהו לטעות את הדמעות, אבל כל עוד יכולים להרגיש את התחושות, זה עדיף על ריקנות. על הריק הזה שבו לא מרגישים כאב אך גם לא חיבוק, התרגשות, רצון. הביטי מהחלון, גם הפרפר הזה, כן, זה עם הכנפיים המדהימות בקע במאמץ וכאב. בקע מתוך פקעת ששמרה עליו הרחק מפגעי עולם. אך גם הרחק מהשמש. ואם תשאלי אותו מה עדיף, לבקוע או להשאר חנוק בפקעת. הוא בוודאי יענה שלמרות הקושי, הכאב, המאמץ היה בוחר שוב לבקוע. כי לבקוע זה אומר לפרוש את הכנפיים להרגיש את העולם... לפרוח, לצמוח, זה לחלוף ולבקע שכבות עבר שבהם היינו כאותו פרפר נעול בגולם. נעול, בלתי חשוף לא לכאן ולא לכן, מנותק. כן, ככה זה הגולם שלנו עד ליום בו נעמוד מולו ונקרא בקול רם חזק וברור בשמו וביום הזה ישחרר לנו את הכנפיים. כשנעצום עיניים ישאר רק זכרון הכאב. וכל כאב שאי פעם ידעת יהפוך לעוד גוון בכנפי הפרפר שלך. את צומחת. ואת הכאב, לומדים לבכות. לומדים לצעוק. לומדים לחבק. וזהו. מעבר לזה אין תשובת קסם. כי הכי קשה וכואב זה להרפות. מצריך המון אהבה. מצריך נפש שיודעת שהיא ראויה להיות אהובה ובעיקר בלתי נשכחת.

 

[נריה222]

מדהים מה שכתבת

 

[דוני אם]

מיוחד...

אהבתי במיוחד את הסוף.... "מצריך נפש שיודעת שהיא ראויה להיות אהובה ובעיקר בלתי נשכחת...." חיזקת אותי... תודה!

 

[לבבית11]

מקסים.ריגש אותי מה שכתבת

 

[roze82]

למאושרת

מאד אהבתי מה שכתבת ואיך שכתבת, ביטוי הרגשות חזק וברמה. שיהיה לך יום טוב..

 

[פוטוגנית1]

יש לך רצון? כבר טוב!

אני.......אולי או בטוח בגלל שאני "טריה" בשטח..אין לי אפילו רצון שכזה....וזה מפתיע! מה שבטוח שהזמן יעשה את שלו. או שעם האוכל בא התאבון...תצאי...תכירי.....ואם זה -זה...את כבר תרגישי!