איך מצליחים לשלב?
אני חדשה בפורום הזה ומעוניינת לקבל את דעתכם על מצבי. ההודעה הולכת להיות ארוכה ואני מקווה שתחזיקו מעמד עד הסוף.
אני גדלתי בבית דתי לאומי ומאז ומעולם הרגשתי שאני לא מאמינה בכלום. למדתי בבתי ספר ממ"ד ואח"כ המשכתי לשירות הלאומי. אף פעם לא הייתי ילדה מרדנית ועשיתי את כל מה שצריך כאשר בתוך תוכי אני לא מתחברת לכל מה מה שקורה סביבי. בגיל מסוים הוריי אפשרו לי לא ללכת איתם לבית הכנסת אך בבית תמיד שמרתי על שבת וכשרות. כשיצאתי מהבית עברתי לגור עם שותפות (הן תמיד היו דתיות) והקפתי את עצמי באנשים דתיים. כאשר הייתי בשבתות לבד בדירה שלי און שנסעתי לבקר חברה בת"א הייתי מחללת שבת ואף אוכלת לא כשר אך תמיד הרגשתי שאני ב"ארון" ולא מצליחה לצאת ממנו. בנוסף. אני תמיד מחפשת סביבי חברה דתית מתוך הבנה שזו חברה שמדברת את השפה שלי ויהיה לי קל יותר להסתדר אבל בתוך תוכי אני מאוד מתוסכלת. לא זו החברה שאני רוצה בה. החברה החילונית נראית לי קרירה ופחות מזמינה.
לפני מספר שנים התחתנתי עם גבר שבא ממשפחה מורכבת. ההורים חוזרים בתשובה. חלק מאחיו חרדים, חלק חילוניים ובעלי חובש כיפה סרוגה. אנחנו מתפללים בביכנ"ס שבו מתפללי חילוניים, דתיים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, אשכנזים וספרדים אך אני לא מצליחה למצוא את עצמי. אני מתוסכלת מהחיים הללו. כאדם פרטי אין לי אמונה כלשהי ואף פעם לא הייתה אך אני ממש להתחבר לחברה שאינני מכירה כ"כ טוב. לפני כשלוש שנים נולדו לנו ילדים ואנחנו מתחילים לדבר על החינוך שהם. כיום בשבתות, אם יש בעיה עם החשמל (שעון שבת שלא נדלק, צעצוע מצפצף שהילדים רוצים שאפעיל )אני עושה זאת ללא ידיעת בעלי.
הילדים אמורים ללכת בעוד שנה למסגרת עירונית ובעלי רוצה שהם ילכו למסגרת ממ"ד ואני רוצה שילכו למסגרת המשתפת דתיים וחילוניים יחד (יש לנו מסגרת כזו בעיר שאנו גרים בה). אני מרגישה מתוסכלת ולא מוצאת את עצמי. אין לי עם מי לדבר (האחיות שלי דוסיות) ואין לי חברות בעיר שאנו גרים בה (עברנו לעיר הזו אחרי החתונה שלנו ואני לא מצליחה למצוא לי חברה). הבעל שלי מתוק ומנסה לעזור לי בכל דרך א]שרית אבל הוא לא באמת מבין אותי. הוא חזר בתשובה עם הוריו כאשר היה בגיל בי"ס ויש לו אמונה אמיתית והדת חשובה לו (הוא ממש חמוד. אחרי החתונה שלנו ולידת הילדים הוא הסכים להתפלל בשבת מידי פעם בבית כדי לעזור לי עם הילדים אבל הוא לא מבין את התסכול שלי). אני מרגישה בודדה.
אני מודה לכל מי שהיה קשוב וקרא עד הסוף.
אני חדשה בפורום הזה ומעוניינת לקבל את דעתכם על מצבי. ההודעה הולכת להיות ארוכה ואני מקווה שתחזיקו מעמד עד הסוף.
אני גדלתי בבית דתי לאומי ומאז ומעולם הרגשתי שאני לא מאמינה בכלום. למדתי בבתי ספר ממ"ד ואח"כ המשכתי לשירות הלאומי. אף פעם לא הייתי ילדה מרדנית ועשיתי את כל מה שצריך כאשר בתוך תוכי אני לא מתחברת לכל מה מה שקורה סביבי. בגיל מסוים הוריי אפשרו לי לא ללכת איתם לבית הכנסת אך בבית תמיד שמרתי על שבת וכשרות. כשיצאתי מהבית עברתי לגור עם שותפות (הן תמיד היו דתיות) והקפתי את עצמי באנשים דתיים. כאשר הייתי בשבתות לבד בדירה שלי און שנסעתי לבקר חברה בת"א הייתי מחללת שבת ואף אוכלת לא כשר אך תמיד הרגשתי שאני ב"ארון" ולא מצליחה לצאת ממנו. בנוסף. אני תמיד מחפשת סביבי חברה דתית מתוך הבנה שזו חברה שמדברת את השפה שלי ויהיה לי קל יותר להסתדר אבל בתוך תוכי אני מאוד מתוסכלת. לא זו החברה שאני רוצה בה. החברה החילונית נראית לי קרירה ופחות מזמינה.
לפני מספר שנים התחתנתי עם גבר שבא ממשפחה מורכבת. ההורים חוזרים בתשובה. חלק מאחיו חרדים, חלק חילוניים ובעלי חובש כיפה סרוגה. אנחנו מתפללים בביכנ"ס שבו מתפללי חילוניים, דתיים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, אשכנזים וספרדים אך אני לא מצליחה למצוא את עצמי. אני מתוסכלת מהחיים הללו. כאדם פרטי אין לי אמונה כלשהי ואף פעם לא הייתה אך אני ממש להתחבר לחברה שאינני מכירה כ"כ טוב. לפני כשלוש שנים נולדו לנו ילדים ואנחנו מתחילים לדבר על החינוך שהם. כיום בשבתות, אם יש בעיה עם החשמל (שעון שבת שלא נדלק, צעצוע מצפצף שהילדים רוצים שאפעיל )אני עושה זאת ללא ידיעת בעלי.
הילדים אמורים ללכת בעוד שנה למסגרת עירונית ובעלי רוצה שהם ילכו למסגרת ממ"ד ואני רוצה שילכו למסגרת המשתפת דתיים וחילוניים יחד (יש לנו מסגרת כזו בעיר שאנו גרים בה). אני מרגישה מתוסכלת ולא מוצאת את עצמי. אין לי עם מי לדבר (האחיות שלי דוסיות) ואין לי חברות בעיר שאנו גרים בה (עברנו לעיר הזו אחרי החתונה שלנו ואני לא מצליחה למצוא לי חברה). הבעל שלי מתוק ומנסה לעזור לי בכל דרך א]שרית אבל הוא לא באמת מבין אותי. הוא חזר בתשובה עם הוריו כאשר היה בגיל בי"ס ויש לו אמונה אמיתית והדת חשובה לו (הוא ממש חמוד. אחרי החתונה שלנו ולידת הילדים הוא הסכים להתפלל בשבת מידי פעם בבית כדי לעזור לי עם הילדים אבל הוא לא מבין את התסכול שלי). אני מרגישה בודדה.
אני מודה לכל מי שהיה קשוב וקרא עד הסוף.
